"הוא עמד שם. הוא היה עם כמה חברים, לא דברן גדול במיוחד.
היינו ממול, על הספסל, אני וחברותיי.
פתאום הוא התקרב, מסתבר שהוא מכיר חלק מחברותיי.
אני לא יודעת איך, אבל עם הזמן גם אנחנו התחלנו לדבר.
בנאדם מיוחד ראיתי בו, מוזר בצורה חיובית ומצחיקה - דיי הזכיר
לי אותי.
הבנאדם החצין כ"כ הרבה אדישות, אפילו יותר ממני.
מה הוא באמת חושב? אני לא יודעת. אבל אכפת לי... מאד אכפת לי.
היינו ככה מתכתבים בין ההפסקות, כדי שלא ישעמם בשיעורים, היינו
רושמים מכתבים עם סיפורים בהמשכים, מצחיקים כאלו, וכל מיני
שטויות.
ואז פתאום, הוא לא החזיר מכתב, או שזו הייתי אני ששכחתי מזה,
אני כבר לא זוכרת. אבל הפעם, לא האמנתי על עצמי, יזמתי, כתבתי
לו מכתב. אך הפעם זה היה מכתב רציני וכנה.
לאחרונה הוא נראה ממש שונה, מרוחק יותר, בקושי מדבר, לעיתים
מתעלם... וכתבתי לו את זה ואז רשמתי: "אני יודעת שאתה שם זין
על זה אבל רק רציתי ליידע אותך שאכפת לי ממך וסה"כ אני דואגת
לך ואתה יכול לשתף אותי בדברים, לטוב ולרע ..."
הפסקה אחרי זה, קיבלתי מכתב חזרה, אמר שלא קורה איתו כלום ואז
רשם: "בדבר אחד צדקת, אני שם זין על זה..."
כן, אני פגועה. אולי הוא לא מודע לכך, אבל אני פגועה.
איך אני אמורה להגיב עכשיו? איך להתייחס אליו? שגם אני אהיה
אדישה? כמה אפשר לשחק אותה?"
ונראה לי, בלי ששמה לב, דמעות התחילו לרדת לה.
נתתי לה לדבר, רק היא. ואני שתקתי. והקשבתי. והרגשתי צער.
חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שזה יעבור ושהכל עניין של זמן.
שאלתי: "את רוצה שאני אדבר איתו??"
והיא, במבט של בהלה, אמרה בהחלטיות: "לא!"
אח"כ הצטבר לו השקט וישבנו כך לכמה זמן, היא בוכה, ואני מחבקת
אותה, את החברה הכי טובה שלי.
בהתחלה לא הבנתי למה הבנאדם הזה ממש מעניין אותה, ולמה היא
רצתה להתקרב אליו ואז תפסתי שהכל עניין שנקרא: אהבה.
אני מכירה אותה, זה יעבור לה. והיא תמשיך לחייך בחיוכה המקסים
שכובש את כולם והיא תמשיך לצחוק אפילו מהדברים הלא מצחיקים
והיא תתחרפן ותגרום לאנשים אחרים לחייך, אפילו לאנשים שבקושי
מחייכים.
הבנאדם הזה, אני מכירה אותו מילדות, וכשמסתכלים עליו ועליה,
באמת יש להם הרבה דברים משותפים, שניהם חוו בעבר דברים לא
קלים, וכנראה היא רק רצתה לדבר איתו, להכיר אותו יותר טוב.
זה מה שהיא אמרה, שהיא רוצה אותו בתור חבר טוב, ידיד נפש.
אבל הוא, כ"כ סגור, אמנם חוו אותם דברים, אבל כל אחד לקח את זה
אחרת, הושפעו בצורה שונה.
אין לי עצות בשבילה. לא נראה לי שהיא רוצה בכלל.
היא רק רוצה שיקשיבו לה, שיבינו אותה.
"לפעמים אני אפילו לא מבינה את עצמי" כך היא טוענת ...
אבל אני יודעת שהיא כן. פשוט אין לה סדר בדברים.
ובגלל זה היא כ"כ מבולבלת, ואני מבינה אותה כ"כ ולעיתים אף
מזדהה.
האנשים האלה, שעברו במסדרון, ראו אותנו יושבות, וכל מי שעבר,
שאל: "קרה משהו?" מה קרה? הכל טוב?"
אני כ"כ לא מבינה את האנשים האלה, למה אתם שואלים?
שעכשיו נתחיל לפרט לכם למה לא ה-כ-ל טוב?!
"אל תהיי עצובה" זה משפט שאני אף פעם לא אגיד לה.
כשנותרנו שוב לבדינו, נשמע הצילצול ברקע... והייתי חייבת
להיכנס לשיעור, אחרי שעתיים של הברזה.
הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה שעוד נדבר.
היא הנהנה עם הראש ונשארה לשבת שם, על הריצפה.
כנראה הוטב לה אחרי ששמרה כ"כ הרבה דברים אצלה בראש.
אני הסתובבתי והלכתי. הבטתי לאחור, לאחר כמה צעדים, והיא כבר
לא הייתה. אולי גם היא החליטה להיכנס לשיעור.