אושר... כולנו משוגעים ע"פ ההגדרה. יתרה על כך, מפחד אני
מהחיים שלפני, מן ההצלחה הצפויה לי, מן הכיבושים, האהבות,
ההצלחות היצירות... הם ישובו, ידרשו, ידרשו ממני עוד! אני פוחד
שלא אוכל, לא אוכל להמשיך. האם אי פעם אהיה מוכן?
אחיה, אהובה, אהיה טפיל על גבך. הו, תבל יקירה! כל חייהם
האמינו הם באידיאלים! בתבניות הכה מוכרות, המשעממות, המגעילות
אותי לעמקי נשמתי החלולה!
איני מאושר. הו, כמה תלונות! (זה כל מה שאתה עושה, נכון?
מתלונן... )
האושר... האושר הוא שכחה. אני שוכח את קיומי והנני מאושר,
לאלפית שנייה, לא יותר- אז, אז אני נזכר. הבכי אינו מרמז על
עצב אלא על כאב. זיכרון חורך (כן, חורך, אוכל, זולל, זוללל
אותך מבפנים!). זיכרונות רעים לא הולכים בשקט כזיכרונות טובים.
הם נאבקים בך, צפים מחדש בכל פעם כגריז מלוכלך במי האמבטיה. אז
מדוע השכחה היא האושר? כי זיכרונות רעים נושאים את ט-ע-ם
השנייה. השאר הם אגדות, נעלמות, נשכחות... חלומות...
א-נ-י ר-ו-צ-ה ל-ה-י-ו-ת מ-א-ו-ש-ר!
אני רוצה לשכוח כ-ל כ-ך! לשכוח אותך. |