הכלבה שלי מתה ביום בו נולדתי, 23 שנה לפני. היא היתה אהובה,
ואני לא ידעתי תרופה לצער. טבעה בבריכה, של ההורים שלי, שאז גם
היה הבית שלי. והחבר שלי היה שמה, הוא לא ראה, רק ברגע האחרון.
ושנינו רצנו לוטרינר, בבגדי ים רטובים, מקווים שעוד ניתן
להציל.
קברנו אותה ליד הים, קרוב לגלים, ולמים. והיא היתה כ"כ רטובה.
אפילו לי היא לא הגיבה, ועזבנו את המקום. ולא הלכנו להופעה של
יהודית רביץ. למחרת, חשבתי איך אני מחזירה את הכסף של
הכרטיסים, כאילו להוסיף על הצער, או שאולי להתגבר עליו. הלכתי
לראות סרט ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי. רק בשביל לצאת מהבית. ולא
להיזכר, ולא להיזכר. ואיך אפשר שלא להיזכר? היא היתה שם. בכל
מקום.
אחה"צ לקחתי את ההורים משדה התעופה, ואמא הרגישה מיד, ושאלה,
ואני דחיתי בתחילה, המהמתי אח"כ, פרצתי בסוף. שקט. הם קולטים.
ואני בוכה ואז גם אמא בוכה, ואבא אומר לה: "למה את בוכה?"
ומסתיר את הדמעות. ואנחנו נוסעים. לבית שבו היתה ספה קטנה,
ריקה עכשיו. וגם כתם של פיפי יש שם, על השטיח הפרסי של אמא,
עדות נצחית, קורצת עין. מאז לא אימצתי כלב, יש לי שתי חתולים.
אבל היום אני יודעת כבר כעת מה יהיה הסוף, איך הם ימותו, איך
אני אחיה. זה חלק מהם, כמו העור או האוזניים, גם הידיעה הזו,
צולבת.
אני יודעת שכל מה שאני נותנת להם היום, טיפה ועוד טיפה של
אהבה, יהפכו למרורים, סוכרייה שאני נותנת תהפוך לגלולה מרה.
אני כבר רואה את הסוף. וגם באהבה. ולכן נמנעת מלהיקשר, להתאהב
יותר מידי, כי יותר מידי זה יכאב. ואני לא אתן לעצמי ליפול
במלכודת הזו. אני חזקה יותר מזה, ושברירית, וכ"כ פוחדת.
שאף אחד לא יקח את עצמי, אותי, שלא יאסוף אותי אליו ויגיד:
"עכשיו את איתי, והכל יהיה בסדר...".