יום סתוי אחד, בשעות ערביים
רוח התפרצה לתוך הלילה
והיכתה גלים
במפרץ חולות הסחף הצהוב.
נשות המלחים חיכו
לדלת הבקתה שתפתח,
לבארים היבשים,
שם הכלבים רשאים
להישאר בחוץ,
לריח השיכר המסמן
שעוד יום חלף.
לחש העצים
ושריקת העלים
ציירו דמויות בסדינים,
תני הלילה יללו
והעירו ילדים.
אנשי החוף התעלמו
מנערה פראית עיניים
שעמדה תחת פנס רחוב צדדי.
בן הדייג הזקן
עבר עם עגלתו
לאחר יום מפרך
של קשירת לולאות
ותיקון חורי הרשתות,
ידיו הגסות משכו ברסן
והאטו את הכרכרה
כאשר חלף לצד הנערה,
זו עקבה אחריו בצעידה,
עם כל שעל שפסעה
לבו החסיר פעימה
וכשקרבה אליו, נדם.
"חזרתי מעבר להרים" אמרה.
"ממקום בו החורף חמים".
"ואני חיכיתי לך שנים"
הוא לחש בקולו
לנערה פראית העיניים
שעמדה תחת צללית דמותו.
בן הדיג המדובר
ירד מעגלתו הרעועה,
והביט בעניה של הנערה,
בו ברגע הוא נזכר
באלפי הקשרים
שחוברו בין אצבעותיו,
באלפי הקשרים
שהיו מרקדים בחלומותיו,
כל חייו נראו ברקע דמותה
כאילו לא עמדה בעלטה.
מפת השמים והכוכבים,
הרוח שדחפה את הימים,
ההרים והסלעים
שנשחקו עם השנים
הכל קפא.
בבוקר כשקם ממיטתו
הבין שהנערה פראית העיניים
הופיעה בחלום והטרידה את מנוחתו |