הקדמה:
ע"פ המסורת היהודית,כל גופה שמגיעה לקבורה, עוברת תהליך
היטהרות.
בתהליך זה נשטפת הגופה וכל חלקת שיער בגוף החל בקודקוד הראש
ועד לבהונות, הכל מגולח. הגופה נעטפת בתכריכים והופכת לטהורה,
נקייה וראויה לקבורה.

כל כבשה שאוכלת עשב, מטיילת עם העדר במרעה או כלואה ע"י מישהו
שהוא הקניין, נותנת במחזוריות אין קץ את תוצרתה.
בכל תקופה ידועה מראש לבעליה נעשה גז על גופה, וכמו כך אחת
לפניה, סופה להגיע לשחיטה תמיד ולנצח ללא ידיעתה. האם זה בגלל
טיפשותה או בגלל שאף אחד לא יודע את השפה שלה כדי לומר לה,שהיא
יכולה לבחור להציל את עצמה?

                                   סוף הקדמה.

אני נפגעתי כל כך. נעלבתי באופן מתפשט וצורב.
אם זה היה עלבון נקודתי אז מילא,זה היה דוקר ועובר.
העצב, התעטפתי בו, נחרדתי בו. אלוהים... כמה קשה לבלוע אותו.
ואני חייבת לבלוע אותו, אחרת איך אני יעכל אותו? יפרק אותו
לגורמים ואפלוט אותו?
בכל מקום הוא נמצא, כמו ענן גדול באמצע החדר, שוכב בנשמתי
כשאני במיטה, רודף אותי בשבילי הטיפות הנספגות מגופי אל המגבת,
קורן מתוכי אל המראה ואליי בחזרה, ואני יכולה לראות אותו, צף
בכובד נוראי בעיניי.
יש לי מזחלות וזרמים נוראיים בראש,המוח עובד לעבד את שביבי
המידע, משהו במוליכים הכימיים שלי דפוק שם, אני יודעת, אז זה
לוקח לו זמן. עוד לא הגיע לגרון, אבל זה גם לא זורם לאט. קשה
לקלוט משהו כל כך אמוציונלי במכה אחת. לנפש שלי יש מנגנון הגנה
חזק מאוד, הגוף שלי, הוא כמו חייל ממושמע שעומד בקו ההגנה
הראשון. הכל עובר דרך הפילטרים שלו, מנסה לשמש כבולם זעזועי
נפש. הוא סופג לשרירים, לעצמות, לפעימות הלב המשתנות. רק אז
הכל צולל למטה, מתערבב שם בפנים. שדים ישנים פוגשים שדים
חדשים, חלק עוד לא התעוררו, אך עוד מעט יקיצו. הם משווים
רשמים, קווי דמיון, יש ביניהם שמעלים זיכרונות, יש מריבות,
ויכוחים והתנצחויות.
עכשיו כשהמידע נמצא בנפש ובתודעה, לא ניתן לחזור אחורה. אני לא
אוכל להגיד לעצמי שכל זה לא קרה. די, אני נפלתי ואני בהכרה.
אני חושבת על אקט כלשהו, שיחלץ אותי ויפתח לי דלת אחרת, קצת
יותר למעלה. איזה סולם נשלף אולי. משהו שיגרום לי להבין שזה
היה כבר וזה בעבר, כמו קיא שנשפך על הרצפה, אבל ניתן למחות
אותו עם סמרטוט ספוג הרבה מים וחומר לניקוי רצפות בריח פרח
אביב או משהו.
נכון שכמה ימים עדיין מסתכלים על האזור שהיה נגוע בקיא,
ויודעים בדיוק על כמה בלאטות זה התפרש, אבל אחרי כמה ימים
שוכחים מזה.
אני צריכה למצוא לי אקט שיתפקד אותו הדבר, שישתווה לזה.
אני יודעת בדיוק מה, אני יחתוך את השיער הארוך שלי, אני אזרוק
אותו ממני, שלא יהיה שלי יותר.
אני אסתפר, אני אסתגף, אהיה לאישה אחרת ואשנה את דרכי.

הכעס הוא כמו אבקה דחוסה היטב בתוך הגוף שלי. העצב היה כה גדול
והוא הוליד כעס נוראי. אני כועסת על הוריי, על אבי, על החיים,
על העיר, על אחי, על ניו יורק, על החלומות. אך בעיקר אני כועסת
על עצמי, רק שזה עדיין לא ידוע לי.
אני מלאה במוגלה פנימית,אני לא רוצה לדבר, אני רוצה
לעשות,להשפריץ אותה החוצה על כל העולם ולבד, אני לא רוצה למרר
אף אחד רק כי מר לי.
אני יודעת מה אני יעשה, אני יעשה גז ואני אהיה מכוערת. אולי
אני אהיה הרבה יותר מוטרדת מלהיות מכוערת, אני יחוש הקלה שאין
לי סיכוי. אז איש לא יוכל לפגוע בי חזק כל כך, אני אהיה מוגנת
בכיעור שלי. אני יחשוף את פניי, לא יהיה עוד שיער להסתתר
מאחוריו, כולם יראו את כל פגמי. יניחו לנפשי הפצועה להתאחות
לאיטה ובבטחה.
אני מדמה את זה בתחושותיי לעקירה. לעקור את כל האפיזודה הזאת
מתוך הגוף שלי, כי לזכור זה הרי לתמיד, אז לפחות הפוגה או
תחושת החלמה. הנה, אני חדשה וחזקה, קצוצת שיער, הרבה יותר
משופרת. זה כאילו להאיץ את הזמן, תרופת בזק. כמו לגלגל את
הגלגל קדימה ולהערים על העתיד. אני כבר שם, שונה, רחוקה
מהמזבלות שנתקעתי בהם בגללך. אני כבר לא ילדה מטומטמת שנתנה את
ליבה אחרי ערב אחד ובנאיביות מושלמת ואדוקה, חשבה שגם אתה נתת
באותה המידה.
אבל האמת היא אחרת והרבה יותר סבוכה מישיבה במספרה והאורך
שאקבע לכל שערה. האמת היא אני ועליי, על כל תכונותיי הבלתי
ניתנות לשינוי שאאבק בהם בכל פעם שאחליט לצאת לטיסת ניסוי
במתחם המין השני. אני אוהבת לאהוב, עם הלב, עם הנשמה, עם הגוף,
עם המילים, בקיצור עם כל החבילה.
ובימים כל כך קשים,כשברור שממשיכים לנוע גם בלי חומר בעירה,
ואני מתקרבת עם כל בוקר שעולה אל סופה של עוד שנה חדשה, של
נדודים מייגעים ושאלות נוקבות, ציניות מתקדמת וחתיכות ממני
שנושרות על מדרכות. אני רואה בך, ואתה הוא כל אחד שהתארח בחיי
בשנה האחרונה, אני רואה בך את התקווה לבית ולא לתחנת עצירה.

השיער שצומח על ראשי מלווה אותי כבר מספר שנים והוא עדות
מוחלטת לכל המאורעות, טובים כרעים, הרגשות והפחדים. הצרור
שנישא על גבי, מועקת לבי הנוראה, מהיום שהמראתי אל החלום ועד
שנחתי להתרסק, לקום ולחזור אל החיים. לא קיימת מגרסה גדולה דיה
כדי להשמיד ראיות, והנפש לעד מצולקת ובדרך לא היו שום הנחות.
עד היום אין, ואני נוטה לקבל את העובדה שגם לעולם לא יהיו.
כל יומיים אני חופפת שיערי הארוך והסבוך, נאבקת בו, לעיתים
בכעס, לפעמים בעדינות, לעיתים בחוסר כוח, תשישות וכבדות,
לפעמים בנמרצות חסרת סבלנות, כמו להתיר את הקשרים בנשמתי.
והוא... כל פעם מחדש, צונח כבד וקר, על העורף ועל כתפיי. הוא
מביא לי יופי חיצוני שלא מביא לנפשי דבר. אני נוהגת להסתתר
מאחוריו, ברגעים של מבוכה או עצב שמכה בפניי, משחקת בו, בעתות
של ציד ופיתוי ונוהגת להטיל את כובדו על פניו וגופו של  מי
שאני בוחרת לארח בחיי. ועדיין, הוא לא מהווה מחיצה חזקה מספיק
להגן עליי, מהעולם ומכל היצורים הנושמים שבטופריהם החדות
והמענגות שרטו בחוזקה את חלומותיי, תקוותיי ומה שייחלתי לו כל
חיי.

עוד כמה שבועות זה יתגבש ויהיה מוחלט, לפתוח דף חדש ולזכור
תמיד את הישן שקדם לו. אבל אחרי שהראש יהיה קל, הצוואר חשוף
והכתפיים ברורות, ולא יהיה מה להדוף קדימה ואחורה, אני עדיין
לא אדע לאן ללכת.
לדבוק בחלומי ובתקווה שנאיביות אמיתית וכנות יעלו על דרך המלך
או שהצד החסום בעל הרגש העמום והחשדנות המובהקת, עם הציניות
הדוקרת, יביאו אותי אל המקום שחיכיתי לו, אל הבית שלי. הבית
בקצה, כמוני.