מבחוץ היא שמחה היא תמיד מחייכת,
חברה של כולם, וכולם גם שלה.
מבפנים יש לה מן עצבות מתמשכת,
שהיא לא מבינה,
אף אחד לא מבין.
מבחוץ היא הולכת לפי כל החוקים,
מבפנים תוהה למה בעצם.
מנסה להבין מה ממנה רוצים,
ממשיכה לחשוב,
והזמן כך חולף.
אין מילים שיכולות לתאר,
את אותה הרגשה, אי אפשר להסביר,
ואם רק יכלה את ראשה לטהר
אולי הייתה מפסיקה לחשוב ,
והכל היה נהיה יותר בהיר.
מבחוץ יש לה כבר תוכניות לעתיד,
מבפנים מחשבות על להיות- לא להיות.
חושבת על כל מה שהוא יגיד,
איך את כך ממשיכה?
איך אפשר כך לחיות?
אין מילים שיכולות לתאר,
את אותה הרגשה, אי אפשר להסביר,
ואולי אם רק יכלה לשער
מה יהיה כאן בסוף?
מה יהיה כאן מחר?
מבחוץ ממשיכה, הכל כרגיל,
מבפנים היא כבר מתכננת ת'סוף.
כולם מסביב בכלום לא חושדים,
אז מוצאים אותה,
זרוקה ברחוב.
אין מילים שיכולות לתאר,
את אותה הרגשה, אי אפשר להסביר,
והיא, שאף אדם אחר
אותה לא הבין,
לא יכלה להמשיך.
אין מילים שיכולות לתאר,
את אותה הרגשה, אי אפשר להסביר,
ואני שוכבת פה וחושבת,
צפוף פה מאד וחשוך.
חשבתי שככה אצליח לברוח,
אך גם כאן ממשיכה לחשוב.
ועדיין לא מבינה...