כשטלי הזמינה אותי אליה הביתה ביום שישי חשבתי שאני חולם.
טלי הייתה בחורה כזאת, שישר מסובבים אחריה את הראש, והרבה אחרי
שהיא הולכת אתה עדיין יכול לראות אותה בדמיון שלך, מחייכת אליך
את אותו חיוך מקסים שגרם לכולם לאהוב אותה כל-כך.
לא ממש הייתי בקשר איתה ולכן התפלאתי כששאלה אותי אם בא לי
לקפוץ אליה בשישי בערב.
"ההורים שלי נסעו לסוף-שבוע, ואין לי משהו מיוחד לעשות אז אם
מתחשק לך, אתה מוזמן לבוא להגיד שלום..." אמרה לי בקול שגרם
ללב שלי לעצור.
לא עניתי, ואז נזכרתי לנשום. נשמתי, והבנתי שהיא מצפה לתשובה.
"אהה בטח, כאילו... נראה לי שאני אמצא זמן, אני חושב שכן, שאני
אבוא..." אמרתי בגמגום שגרם לי להתעצבן אחר-כך על כמה שאני
טיפש. "אז נתראה מחר בערב, אחת-עשרה וחצי ככה" אמרה, חייכה
והלכה, מותירה אחריה ניחוח מדהים של איזה בושם אותו לא יכולתי
לזהות בבירור.

באותו לילה חלמתי על זה.

הגעתי לרחוב של טלי במרצדס החדשה שלי, שלפתי זר פרחים שקניתי
בדרך ודפקתי על הדלת.
טלי פתחה את הדלת באיטיות מטרפת וראיתי שהערב היא עוד יותר יפה
מתמיד.
בלי לומר מילה היא הלכה לכיוון המרפסת והביטה על הים., עקבתי
אחריה ונעמדתי לצידה.
"תודה על הפרחים" אמרה לי. "אין בעיה" השבתי בנונשלאנטיות
מעושה.
"תראה, זיו" אמרה לי "אני בטוחה ששמת לב כבר לזה שאתה ממש מוצא
חן בעיני, אז רק רציתי להגיד שאני ממש שמחה שבאת...".
נשמתי הכי עמוק שיכולתי, מנסה לעכל את העובדה המדהימה שהבחורה
שהכי רציתי בעולם רוצה אותי גם.
אחר-כך התעלסנו, ואז צלצל השעון המעורר והתעוררתי מחלום
למציאות מתסכלת.

הסתכלתי על השעון בהאשמה על כך שהרס את החלום הטוב ביותר שאני
מסוגל לזכור, וחשבתי על מה שיקרה בעוד כמה שעות, כשאני אהיה
אצל טלי ונצא למרפסת שלה שמשקיפה על הים.
הדמיון שלי פעל שעות נוספות אבל הדקות, מסתבר, סירבו לעבור.
כבר ייחלתי לכך שיגיע הערב ואני אראה את טלי. כך עבר הבוקר
בציפייה, וכך גם הצהרים.
כשסוף סוף הגיע הערב, התקלחתי ולבשתי את הבגדים הכי יפים שלי.
ניסיתי ללכת על מראה שרמנטי, מאהב לטיני כזה, אז השארתי את
הזיפים.
התיישבתי על הספה בסלון והדלקתי את הטלוויזיה. לא היה שום דבר
מעניין וכל שנייה עיני קפצה לכיוון השעון, לראות אם השעה היא
כבר אחת-עשרה וחצי.
זפזפתי בשלט ועצרתי בערוץ הסרטים.
ראו שם את ליאונרדו די-קפריו עומד מלפני המרפסת של קלייר
דיינס.
"מהו האור הבוקע מן המרפסת? שם המזרח ויוליה היא השמש" נשמעו
הקולות מן המרקע "הו, רומיאו, רומיאו, מדוע אתה רומיאו?".
שקעתי בהזיות רומנטיות. שם המזרח וטלי היא השמש, רק אני וטלי
במרפסת בחצות.
אהבת נעורים, רומיאו ויוליה, זיו וטלי. סיפורים עוד ייכתבו על
מה שיתרחש הערב בחצות במרפסת של טלי.
הבטתי בשעון וראיתי שהשעה היא אחת-עשרה ועשרה. החלטתי לצאת. זה
נראה לי הגיוני שזה בטח לא נורא אם אקדים קצת כי טלי בטוח מצפה
לי.
לקחתי את המפתחות ויצאתי מהבית אל החניה. נכנסתי לתוך החיפושית
הישנה ונסעתי לעבר ביתה של טלי.
ויתרתי על הפרחים, מסתבר שבדרך לטלי לא היה שום מקום שבו אני
אוכל לקנות איזה זר נחמד.
כשהגעתי לביתה של טלי היה לי דה-ז'ה-וו אדיר וכבר קיוויתי שערב
זה יהיה זהה לאותו חלום פנטסטי שחלמתי בלילה. אולי בלי השעון
המעורר.
דפקתי על הדלת, שלוש דפיקות איטיות על דלת העץ הכבדה, כמו
בסרטים.
המתח והשקט הרגו אותי ואז לבסוף הדלת נפתחה וראיתי את החיוך
האלוהי של טלי מכוון לעברי.

באותו רגע מתתי. לבי עצר וגופי רפה ונשמט באיטיות על מפתן
הדלת.

"בוא כנס" אמרה טלי בחיוך ונכנסה אל תוך הבית. ניערתי קצת את
הראש, די לחשוב שטויות, זיו, זה הדבר האמיתי.
עקבתי אחרי טלי בתחושת ציפייה אדירה.
כנראה שהייתי ממש נרגש כי אפילו לא יכולתי לשמוע את המוזיקה
הרועשת, וגם לא שמתי לב לכך שיש בבית עוד איזה עשרים איש בנוסף
לטלי ולי.
כל מה שראיתי מול עיני היה גבה של טלי שהלכה מלפני.
טלי עצרה ליד בחור גבוה והסתובבה. "זיו, תכיר את אייל החבר
שלי, אייל תכיר את זיו" הציגה בינינו טלי.
באותם רגעים ממש הלב שלי התחיל להתאמן בצניחה חופשית היישר
לתוך הבטן שלי.
"נעים מאוד" אמר אייל בחיוך, חושף טור שיניים לבנות שמאוד
רציתי לשבור.
"נעים מאוד, טוב, רק באתי להגיד שלום, אני ממש חייב לזוז, יש
לי תוכניות עם מישהי..." שיקרתי.
טלי אמרה שחבל שאני כבר הולך ואיחלה לי ערב נעים.

בדרך חזרה הביתה עצרתי בספריית וידאו. לקחתי את הסרט "רומיאו
ויוליה" ונסעתי הביתה.
בבית, התיישבתי על הספה מול הטלוויזיה. הרצתי את הסרט קדימה
וראיתי את הסוף.