מיכל ישבה על הכסא-ספסל ובעיניה היה מן מבט כזה, שאי אפשר ממש
להגדיר אותו כחולמני כי הוא לא. מן בהיה עצובה באויר, מן מבט
כזה שמראה על זה ששיר עצוב מתנגן לה בראש והיא לא מצליחה לשייך
אותו לכלום אבל גם לא כ"כ איכפת לה.

לא התאים לה לשבת כאן. "הייתי צריכה לחשוב על זה קצת יותר
לעומק לפני שהחלטתי" היא חשבה. "לא חשבתי. ועכשיו אני מחכה
לתשובה הזאת מהאידיוט הזה כדי לדעת מה יקרה עם החיים המחורבנים
שלי. אם אפשר לקרוא לזה חיים" היא התלוננה בראשה "אני רק בת
16. מה יקרה אם...?". הדמעות עלו לה לעיניים אבל היא לא הרשתה
לעצמה לבכות.

"למה כל חדרי ההמתנה נראים אותו הדבר?" היא חשבה. "מה בדיוק
אני אמורה לעשות כאן? לשבת ולהקרוא איזה "לאשה" או מגאזין
דבילי אחר? הרי אני לא באמת אקרא. הכי הרבה אני אסתכל על
התמונות. מי יכול בכלל לקרוא בזמן שהוא מחכה לתשובה כ"כ
גורלית?". היא הסתכלה סביבה ובאמת לא כולם קראו את העיתונים
שהיו מונחים שם על שולחנות קטנים, ואלו ש"קראו" דפדפו מהר מדי
בשביל באמת לקרוא.

"ומה זה הריח הזה?!?!?!?" המוח שלה צעק. ריחות הציקו לה תמיד.
היה לה חוש ריח מאוד מפותח והיא יכלה להריח ריחות  של מאכלים
שאמא שלה הייתה מכינה עוד בתחילת הרחוב. אמא שלה. איך היא
הייתה רוצה להיות בידיים של אמא שלה עכשיו.

הבן אדם שהיה לפניה נכנס פנימה והדלת החומה הגדולה שעליה היה
רשום "אנחנו באמת מצטערים על ההמתנה" נסגרה. "למה רשום שהם
מצטערים על ההמתנה?" היא חשבה פתאום. "תמיד כ"כ מלא כאן? זה לא
הגיוני., בשום מקום לא תמיד מלא". הבחור שהיה לפניה יצא מהחדר
עם הדלת החומה ואחריו נכנסה אישה מחובקת עם בעלה ואחריהם עוד
גבר ואז ילדה בערך בגילה.

"מיכל שני!" קראה הבחורה שישבה ליד הדלפק. "אני כאן" היא אמרה.
הבחורה חייכה, היה לה חיוך לבן ויפה, "את יכולה להכנס".
מיכל נכנסה והיא ראשה גבר בערך בשנות ה50 לחייו יושב מאחורי
שולחן גדול לבוש בסוודר. הוא חייך אליה חיוך מנומס וביקש ממנה
להתיישב. "מיכל שני..מיכל שני... מיכל שני" הוא מלמל לעצמו,פתח
פולדר חום וקרא אותו קצת "כדורים?" הוא שאל. "כן". "תשמעי" הוא
נשען אחורה "אני יודעת שזה לא עינייני אבל זה עיניין די
פורמאלי בעיקר כשמדובר בילדה בת 16. למה?"  היא חשבה על זה קצת
ואמרה "הרבה סיבות. אבל בעיקר בגלל שהתגעגעתי לאמא שלי".
הדמעות שוב עלו לעיניים והיא שוב לא בכתה. הוא חייך חיוך עצוב
"אמא שלך זאת אורנה שני, נכון?". "כן". הוא הינהן  והוציא
חותמת גדולה בצבע ורוד וחתם על הדף שבראשו התנוסס שמה של מיכל
"גן עדן". הוא הרים מבט אליה ודמעה התגלגלה מעינה "אני מקווה
שתפגשי אותה מהר".