ברור שבהתחלה לא ידעתי מה זה עושה!

שלום.
אני נטע הירש, והדבר הכי מסוכן שעשיתי בחיים שלי היה להצית
סיגריה.
באמת שנשבר לי מכל החרא הזה. עד לפני חצי שנה בערך עוד הייתי
הילדה הטובה של אמא'לה. הכל התהפך לי עם איתן.
איתן הוא בערך הבנאדם הכי שווה בשכבה שלנו, אולי בבית ספר,
אולי באזור. אז אתם בטח מתארים לעצמכם שאחרי שהוא הזמין אותי
לצאת מה זה החזקתי מעצמי. התגובה הראשונית שלי היתה כמובן שוק
טוטאלי. הרי למה שאיתן, בחור חתיך, מקובל וכל היתרונות שתרצו
לדמיין לעצמכם, למה שהוא ירצה להזמין אותי- אחת "מהמעמד
הבינוני", רגילה ככל שניתן לצפות- לצאת?. זה די בלתי נתפס.
טלנובלה משהו. אחרי שהקדשתי למחשבה המון זמן הבנתי שהכל
בולשיט. הרי למה לא? גם לי יש מה להציע... רוב המקובלות אצלנו
בשכבה הן סתם כאלה שנותנות לבנים להגיע רחוק, אני לא כזאת,
באמת שלא, בשום מצב.
בכל זאת התלהבתי נורא מעצם הרעיון של יציאה עם איתן. אחרי הכל,
הבנאדם הכי שווה בשכבה שלנו, אולי בבית ספר, אולי באזור הזמין
אותי לצאת.
מסתבר שלי ולאיתן היה 'קליק' מסוים בפגישה הראשונה והמשכנו
לצאת קבוע.
אמא טוענת שאיתן 'דרדר' אותי. מאז שאני איתו הציונים שלי ירדו
מ-90 ל-80, וגם התחלתי לעשן. לגיטימי שהציון ירד, הרי עכשיו יש
לי עוד נושא להתעסק איתו. העישון, תשאלו אם ככה? זה סתם חלק
ממרד הנעורים שלי.

יום אחד איתן הזמין אותי לצאת איתו לאיזו מסיבה בבית של חבר.
היו לאיתן מלא חברים מפוזרים בכל הארץ. הפעם נסענו לפתח תקווה.
התלבשתי יפה, שמתי בושם נעים ולקחתי את קופסת הסיגריות שלי
שעמדה על הארון. איתן חיכה לי למטה.
הגענו לבית. לחבר הזה של איתן קראו שלומי, והוא היה ערס חביב
שכזה. מהאנשים האלה 'שנותנים כבוד לנקבות' (פתח ציטוט, סגור
ציטוט). היה לשלומי, או יותר נכון להורים של שלומי שכרגע לא
היה ברור כל כך איפה הם, מין מיני בר קטן כזה. לקחתי בירה
שחורה. האמת היא שאין לי שום בעיה עם שתייה חריפה. אני יכולה
לשתות כל הלילה ולא להשתכר, אבל אני אוהבת הרבה יותר בירה
שחורה. הטעם של היין או הלבנה מגעיל אותי פחד, וכרגע לא היו פה
ליקרים- סה"כ המיני בר המסכן של שלומי. לקחתי פותחן ונשענתי על
כיסא גבוה של בארים. היו שם מלא ערסים, בטח חברים של שלומי.
ראיתי גם כמה נורמלים בין כולם. הוצאתי סיגריה וביקשתי ממישהי
שעמדה לידי מצית. אחד הערסים דרך עלי. "איה! תסתכל לאן אתה
הולך!" צעקתי לו ונשפתי עשן. "אה, מצטער בובה" הוא ענה לי
בארסיות/ערסיות. "בובה תקרא לחברות שלך" סיננתי לעברו. הוא לא
שמע, המוזיקה היתה חזקה מדי. רק שלח לי חיוך נתעב כזה. סימנתי
לו עם העיניים שאני לא מעונינת. אוף. איפה איתן?... איבדתי
אותו בכניסה. תופפתי עם אצבעותיי על הירך. עוד לגימה מהבירה,
עוד שאיפה מהסיגריה. מסריח כאן. אני יודעת שסיגריות זה דבר
מסריח. אני שונאת את זה, וחייבת להיגמל, אבל אני לא יכולה.
במיוחד כשאני מתעצבנת, זה כל כך מרגיע אותי... פתאום קלטתי את
איתן בפינה של החדר עם איזה אחד לבוש שחור עם משקפי שמש, כאילו
שהוא על החוף. הוא נראה די פריק, בולט בשטח עוין כלפיו. פריק
במסיבה של ערסים? טוב נו, לא כולם שם היו ערסים- רק הרוב. "מה
איתך איתן?", שאלתי אותו, "לאן נעלמת לי?". "חכי שניה נטע" הוא
אמר, והצביע על משהו שלא הצלחתי לראות בכף ידו של הפריק. הוא
לחש לו משהו. הפריק הסתכל עליו והנהן עם הראש. "נטע תכירי את
בן, בן- זאת נטע החברה שלי" איתן הכיר בינינו. בן הושיט לעברי
את יד ימין. הושטתי גם אני את ידי לעברו. הוא לחץ לי אותה
וחייך. ילד יפה בן הזה, נראה בגיל שלנו. "אני אדבר אתך אחר כך
בנצי" איתן אמר לו וחייך. נפרדנו מבן. "מה עשית איתו שם?"
שאלתי את איתן. "בואי תראי" הוא ענה ופתח את אגרוף ידו. בפנים
היו שני דברים שנראו כמו סיגריות מעוכות, כמו כאלה שהשתמשו
בהם. "מה זה?" שאלתי את איתן ברצינות. "את לא יודעת?" איתן
החזיר לי שאלה, פניו לבשו הבעה של נדהמים. משראה שאני לא עונה,
וכנראה שאני מדברת ברצינות הוא המשיך. "זה, נטע, הוא ג'וינט!"
הוא אמר בארשת מרוצה, כאילו הרגע הוא גילה את אמריקה. "אז
מה?", אמרתי לו, "אני לא רוצה את זה". "את צוחקת עלי?" הוא ענה
בתדהמה. "עד שהשגתי? את יודעת כמה זמן לקח לי למצוא מישהו
בסביבה שמוכר?!" איתן שאל. "לא", עניתי לו קצרות, "והאמת היא
שגם לא מעניין אותי". איתן שתק. עמדנו ככה בשקט איזה 5 דקות
רצופות ואז הוא קם לקחת בירה. הוא חזר והציע לי את זה עוד פעם.
"כמה פעמים אני צריכה לומר לך שאני לא רוצה זבל כזה?" התעצבנתי
עליו. "נו נטע... מ'כפת לך? זה לא באמת שתראי פילים ורודים
כשתשאפי. סה"כ זה עושה הרגשה טובה" הוא אמר. זה כבר התחיל
לנג'ס. הסכמתי לקחת שאיפה, ולו רק שישתוק ויעזוב אותי מהג'וינט
המסריח. היה דווקא נחמד. לא כלי רציני. האמת היא שמיד בהתחלה
לא הבנתי על מה הרעש עם החשיש הזה... מילא כל הקטעים שכל הזמן
מראים בחדשות על כאלה שמתו אחרי שבלעו קילו של רעל עכברים או
משהו כזה. הקטע כאן הוא שזה סתם צמח מיובש, בדיוק כמו טבק
לסיגריות, ובכל זאת- אחד חוקי ואחד לא. אפילו בהולנד מותר לעשן
חשיש. הייתי בקריזה כל הערב כי אני שונאת ללכת למסיבות ערסים
האלה, אבל אלו החברים של איתן, ואם אני רוצה להישאר איתו אני
צריכה להישאר גם עם החברים שלו. הג'וינט הזה היה מרגיע.
את הבית של שלומי עזבנו ב-3 לפנות בוקר. הייתה מסיבה משעממת
לאללה, גם איתן אמר.
לא דיברתי איתו יותר מדי על הג'וינט הזה, גם לא סיפרתי לאף
אחד. ביג דיל, לא סיפרתי למישהו גם כשהתחלתי לעשן.
אחרי איזה שבועיים איתן ואני נסענו למסיבה אחרת, דווקא לא של
ערסים וממש נהניתי. בן החמוד היה שם, ואיתן שוב קנה ממנו.
עשיתי את עצמי כלא מעונינת ולא מגלה סימני אכפתיות בקנייה
ובמכירה, האמת הייתה שרציתי לעשן שוב ג'וינט כזה. איתן ואני
התמקמנו באיזו פינה וישבנו ככה עם הג'וינטים כל הלילה. הייתה
מוזיקה טובה, איתן היה לידי ואני הייתי בשמיים. מאז התחלנו
לקנות כאלה מעוכים כמעט בכל מסיבה. זה לא שהייתי מכורה או
משהו, זה סתם היה נחמד וכולם מסביבנו גם עישנו והכל.

"הא- הלו?" הרמתי את הטלפון המצלצל בעייפות. "הלו נטע? שבוע
הבא מסיבה בניצנים, את באה?" קולו של איתן בקע מהשפופרת.
"מהההה? אווייי אני כל כך עייפה" אמרתי בפיהוק. חזרתי ב-5
לפנות בוקר ממסיבת הפתעה לגלית, החברה הכי טובה שלי. "מסיבה
נטושקה, מסיבה" איתן ענה במהירות. "טוב טוב..." עניתי בעוד
פיהוק. "יאללה ביי חמודה, לכי לישון קצת". ניתוק. "הייתי
ממשיכה לישון אם לא היית מתקשר ב-9 בבוקר" מלמלתי לעצמי.
התכסיתי וניסיתי להירדם. התהפכתי. כאב ראש כאילו חטפתי אגרוף
למצח. לא הצלחתי להירדם, אז כבר קמתי והתלבשתי. הבגדים מאתמול
זרוקים על הכיסא כרגיל. נדף מהם ריח חזק של עשן. אמא שלי שמעה
שהתעוררתי.
"בוקר טוב נטע'לה!" אמא מחייכת אלי. "היי" אני עונה בעייפות.
אמא פתחה את הוילון וקרניים מחממות של שמש האירו בצהוב מלבנים
על הרצפה. "איף", היא העירה, מנופפת עם ידה הימנית קרוב לאפה,
"מה זה הריח המסריח הזה פה?". היא מסתובבת וקולטת שזה בא
מהבגדים. "נטע, את מעשנת?" אמא שואלת אותי. "נראה לך?! את
יודעת איך זה... כולם מסביב מעשנים וכל העשן נדבק לז'קט. את
באמת חושבת שאני מתקרבת לדבר הזה?" אני עונה באקט מצטדק.
יכולתי להיות שחקנית. יכולתי.

נסענו שעה וחצי לניצנים. היינו במכונית ארבעה: איתן, אני, גלית
ועוד חבר שלה. הגענו לניצנים וסיכמנו שעת פגישה בכניסה הראשית
למסיבות.
אני ואיתן פנינו למסיבה אחת עם מלא אנשים. הרבה טראנסים ברקע.
אני לא אוהבת כל כך, איתן חולה עליהם.
בום! בום! בום!
אנחנו רוקדים, משתוללים, קורעים את האוויר בצרחות של הנאה.
איתן מחזיק אותי צמוד צמוד לגוף שלו. כיף לי להיות ככה בידים
שריריות וחזקות שנדמה שעוטפות אותי מכל כיוון אפשרי. הסתכלתי
עליו בחיוך. הלשון שלו בתוך הפה שלי שניות לאחר מכן.
בום! בום! בום!
הטראנסים ברקע. איתן כבר התחיל להזיע וצרח לי באוזן 5 פעמים
לפני שהבנתי שהוא רוצה לנוח בצד ל-10 דקות. מצאנו איזה מקום
מחוץ לקהל האנשים, קצת רחוק ממקום שמישהו יוכל לדרוך עלינו.
"איזו מסיבה פצצתית!" איתן צועק לי באוזן. הנה הולך לי עור
התוף, ואני חשבתי שאת השמיעה אני אאבד לקראת גיל 60. "חכי שניה
אני מביא משהו לעשן" הוא אמר לי. חיכיתי שהוא יגיד את זה.
הייתי עצבנית קצת ורציתי משהו מרגיע. את הסיגריות שלי שכחתי
היום בבית. איתן חזר אחרי 10 דקות עם שני ג'וינטים ושני
כדורים. "מה זה הירוקים?" שאלתי אותו. "אקס. זה הטרנד האחרון.
כולם ניסו כבר ואמרו לי שזה מעולה שחבל על הזמן" איתן ענה לי.
בום! בום! בום!
בלעתי במהירות את הכדור, הוא לא עשה לי שום הרגשה מיוחדת.
אמרתי לאיתן שבטח עבדו עליו ומכרו לו אקמול צבוע. "לא לא לא,
תסמכי עלי. זה אמור לתת לך אנרגיות להמשיך לרקוד, והרי את לא
רוצה שנתייאש באחת וחצי?... אנחנו נשארים פה עד הבוקר או לא?!"
איתן שאל. "בטח שעד הבוקר" עניתי לו. כאילו שיכולתי לומר לו
'לא' עכשיו.
בום! בום! בום!
חזרנו לטראנסים. המשכנו לרקוד וכל כך נהניתי. מזמן כבר לא
נהניתי ככה במסיבה. אני קופצת וקופצת ורואה את איתן קופץ לפי
הקצב מולי. כל כך יפה וחמוד. איזה מזל יש לי שהוא מצא אותי
ככה. פתאום התחלתי להרגיש סחרחורת קלה, זה היה כי רקדנו כבר 4
שעות ברציפות. נזרקתי לכיוונו של איתן. הוא תפס אותי בידיו
השריריות, המוצקות. "מה קרה לך נטע? איבדת ת'ראש? רוצה לנוח
קצת?" הוא שאל. "עזוב שטויות, זה כלום. דחפו אותי קצת מאחורה"
אמרתי לו.
בום! בום! בום!
המשכנו לרקוד שוב, צמודים צמודים. עוד נשיקה אחת. הכל הסתובב
פתאום. הסחרחורת חזרה אלי. הרגשתי שאני נוזלת מהידיים החזקות
של איתן. אני רואה בעיניים תערובת צבעים, הכל נורא מטושטש. בטח
בגלל הבירה והרד בול. העיניים נעצמות. מאחורי אני שומעת את
איתן קורא לי.
בום! בום! בום!
נפלתי בהתחלה על הברכיים. עוד מלמלתי לאיתן שצרח את שמי "הכל
בסדר חמוד, הכל טוב. אני מרגישה טוב מאוד. תזכור איפה גלית,
בסדר?". איתן לא שמע אותי.
בום! בום! בום!
הדפיקות של הלב שלי יותר חזקות מהבאסים שבטראנס שמתנגן ברקע.
בום! בום! בום!
מהברכיים אני נופלת לרצפה
בום! בום! בום!
מאבדת את ההכרה
בום! בום! בום!
ביי ביי עולם...

את כל השאר ראיתי כבר מהצד. איתן מעל הגוף שלי, צועק בהיסטריה
"נטע! נטושקה קומי!". שמו לב אליו בערך 5 דקות אחרי שהתעלפתי.
כמה בנות צרחו בהיסטריה "אההה! היא מתה!!". "היא לא מתה!!! לא
מתה!!! לא עכשיו!" איתן צורח על הפרחה שצדקה כשאמרה שאני כבר
לא בעולם הזה, במילים יפות. נפתח מסביבנו מעגל, אני ואיתן
במרכז. הוא ניסה להנשים אותי, המסכן. "תזמינו את מד"א!!! תביאו
אמבולנס! מהר!!!" הוא צועק לכולם. כמה שלפו פלאפונים. אחרי רבע
שעה הגיע צוות מד"א שקבע את מותי. איתן היה בהלם. הוא לא בכה,
לא צעק, פשוט הסתכל עליהם בשתיקה. ואז גם הוא נפל לברכיים,
השתטח על הרצפה ובהה בצוות מכניסים את הגופה שלי לאמבולנס.











סיפור עצוב, נכון?
העניין הוא שהוא פחות או יותר אמיתי...
לא לגביי כמובן...
תיזהרו בבקשה, לא נעים כל כך לקרוא על דברים כאלה בעיתון