- "כמה פעמים בקשתי ממך, אל תיגעי בדברים שלי בלי לשאול אותי,
נכון?   לכי תדעי עכשיו כמה נזק עשית, או שלא נדע מצרות, כמה
זה יעלה לי."

- "אם תפסיק לפזר את הדברים שלך בבית כאילו כל הבית זה החדר
עבודה שלך, אני בטוחה שנסתדר איכשהו. חוץ מזה, אני לא מכירה
עוד הרבה דרכים להשיג ממך תשומת לב, גם אם לא כולה בשבילי."

- "אני מאוד אעריך את זה אם את תפסיקי לרחם על עצמך ותתחילי
להסתכל על התמונה הגדולה. אולי אז תביני למה הדברים שלי על
הרצפה ולא בחדר העבודה או במקום בו את חושבת שהם צריכים
להיות."

- "נמאס לי מהאנוכיות הזאת שלך, אתה חושב שאתה כל כך ריאלי
ואתה כל כך טועה. אתה גם יודע את זה וזה מה שמפחיד, אתה פוחד
להודות שהמציאות שאתה חי בה היא לא מה שאתה רוצה שתהיה. מה, זה
יפגע בגבריות שלך בעיני עצמך? אתה חושב שמישהו יעריך אותך פחות
אם ידעו שפעם אחת בחיים שלך טעית?"

- "אז תרשי לי לחדש לך, נמאס גם לי. בניגוד אלייך אני מתכוון
לעשות משהו בנידון. אני אתקשר אלייך כשאראה לנכון."

ארזתי חפצים תוך כדי אמירת הדברים. לא ממש שמתי לב מה הכנסתי
לתיק, אני רק זוכר שנאבקתי בעצמי, נאבקתי במילים שלה שהדהדו
בראשי כאילו היא עצמה נכנסה לשם ומנסה להתאים את גודלה הטבעי
לתוך הגולגולת שלי. באמת שנמאס לי, הייתי חייב קצת שקט ממנה.
זאת לא מסוג הסצינות בהם אתה מבין בדרך לא דרך שהקשר מוצה, זאת
הרגשה של אי התאמה עצמית למציאות חדשה של בת זוגתך. הרגשתי
כאילו היא מתקדמת בדרך מסוימת ואני זה שמשתרך מאחור, מפגר. לא
היה לי מושג לאן כל זה מוביל, אבל ידעתי בבירור שזה לא ייגמר
בטוב, לא זכרתי אפילו איך הכל התחיל, למה זה התחיל?!  חשבתי
מחשבות נוראיות עליה, על עצמי, על הילדים שאין לנו, על מתי כל
זה ייגמר אחת ולתמיד.

- "לאן אתה הולך?"

היא שואלת.

- "אם הייתי מתכנן את זה או רוצה שתדעי, הייתי מדבר איתך על
זה. אבל הפעם זה לא עניינך."

- "יעזור אם אתנצל?"

- "לא, זאת לא ההתנצלות שתשאיר אותי הפעם. זה שהרמנו קולות, זה
לא מה שגורם לי ללכת. זאת את. אהובתי שלי, את בלתי נסבלת."

- "אתה לא מתכוון להתחיל עם הסיפור הזה עוד פעם, נכון?"

- "שום סיפור. שום נושא. אני לא רוצה להיכנס לשום דבר החל מרגע
זה. כל מילה שעומדת לי על קצה הלשון רק תזיק ואין לי סבלנות
להתחיל לחשב על מה אני אצטרך להתנצל כשיגיע תורי."

בזמן שאמרתי את זה, כבר רגשות החרטה החלו מאותתים על נוכחות
מטרידה. אבל לא הפעם. חשוב שאשאר תקיף ואעמוד על דעתי, אני
חייב ללכת. בכיתי כמו טמבל, עומד שם עם התיק המהוהה הזה, כפוף,
לא מגולח, עצוב, מאוהב. לא השמעתי יללות, אבל הדמעה שזלגה היתה
חמה כל כך ונצצה באור של שמש צהרים, אני משוכנע שהיא לא פספסה
אותה. היא גם לא פספסה את חמשת הדקות הארוכות שישבתי באוטו
שלי, כולי גדוש מחשבות ומשפטים אבודים שרציתי להגיד, אבל כבר
מאוחר מדי. הדבר היחיד שנותר לעשות כרגע, זה להתניע, להכניס
להילוך ופשוט לנסוע. בלי מחשבות, בלי זיכרונות בלתי נמנעים,
בלי חרטות. החשד הזה שיש לי בה כבר מקבל נפח בלתי נסבל וסמיכות
בלתי ניתנת לבליעה.

"אידיוט", צעקתי על עצמי מול המראה האחורית. החרטה כבר הגיעה
לרמת דחיסות די מעיקה. הייתי קרוב מאוד לחזור אחורה, רק כדי
להתרפק עליה פעם אחת ואחרונה, לנשק אותה רכות פעם אחרונה,
חיבוק אחד קטן, קצת ארוך, קצת קצר. להרגיש את השדיים הנפלאים
האלה נמחצים אל החזה שלי, ליטוף רך על הלחי, להרגיש את קצה
השפתיים על קצות האצבעות. למשש את התנוך של האוזן הימנית, לנשק
לה את העין ולטעום שארית דמעה מלוחה. מחשבות מסוג אלה מוטטו את
נפשי ואת נחרצותי לעשות את שרציתי, או יותר נכון, את שהייתי
חייב לעשות. ידעתי שאם אלחם במחשבות האלה אפסיד ולא בכבוד.
המחשבות הקדושות האלה, מחשבות של עינוי עצמי, נועדו לעשות
בחושב עליהן כרצונן. לשחק בשפיות דעתו כבבובת סמרטוטים כשכל
שביכולתו לעשות הוא ליפול לתוך התהום המבורכת והאינסופית של
הרחמים העצמיים. עמדתי בזה יפה, לדעתי, או שלא.

הגעתי למקום נידח על דרך נמיר, בדרך מהרצליה לכיוון ת"א. מן
צריף-בית-קפה רעוע שלא נועד לשרת יותר מחמישה אנשים בבת אחת,
או בכלל, מסיבות בריאותיות סביבתיות. המקום היה נראה בדיוק כמו
שהרגשתי. זנוח, אפרורי, עצוב, חסר רוח חיים בכל המובנים
הפילוסופיים. נכנסתי למקום ברגל ימין, כמו שהתבקש מהשלט
בכניסה, התיישבתי על יד אחד משלושת השולחנות הפנויים ופניתי אל
הבחור העייף בבקשה לכוס קפה נמס עם שלוש כפיות סוכר. תהיתי למה
הבחור היה עייף כל כך, השעה היתה בסה"כ בסביבות 7 בערב. מי
יכול להאשים אותו, הוא בטח לבד כאן מהבוקר, משועמם מעצמו,
מהעבודה שלו ומהדרך בה הגורל ממשיך להתאכזר אליו בעקביות
מעוררת אמונה. בזמן שחיכיתי לכוס הקפה הלא מוצלח שלי, היה לי
מספיק זמן לדבר עם עצמי ולקלל את עצמי עוד קצת על הצער הזה
שהכה בי כשעזבתי את אשתי מאחורי, מוכנה להתנצל ולספק את הצרכים
המיידיים שלי כמו שרק היא יודעת. אני הטיפוס השטחי, חס וכרפס,
לא ולא. לראות בסקס כדבר שטחי הוא עצמו טיפשי וחסר בסיס. ישנן
כל אותן נשים המתיימרות להיות "נשות העולם הגדול", כשכל שיש
להן להציע זאת מיטה קרה, היסטוריה משפחתית משעממת ואישיות קרה
יותר מהמיטה. סקס הוא מסוג הדברים הרוחניים מבפנים, פיזיים
מבחוץ בהן בקיא כל המין האנושי ללא הבדלי דת, גזע ודור. הוא
קיים אצל כולם, אהוב על ידי כולם ונרדף על ידי כולם בין אם
ירצו בכך או לא. להשתמש בסקס כפרגוד המחסה על אישיות רקובה זו
זכות ואפילו המלצה, מעשה מסוג שכזה הוא שווה ערך ל-"הלוואות"
השיער והתכנונים הקפדניים שמבצעים המקריחים למיניהם בכדי
להסתיר את מה שלדעתם המוטעית הוא הכתם בפסיפס האישיות שלהם.
והנה שוב אני מציף את עצמי במחשבות של קפה.

סיימתי את הקפה בלגימה מלווה בהבעת כאב חד משמעית, את הקפה הזה
של הבחור העייף היה בהחלט קשה לבלוע. ביקשתי ממנו בפירוש, קפה
נמס, אבל לדבר אל הקירות היה עדיף במקרה הזה, הם לפחות
מקשיבים. אז קיבלתי קפה שחור, עם שתי כפיות סוכר במקום שלוש,
אבל למה שאתווכח עם בחור בשלהי שנות ה40- לחייו שבלאו הכי
באמצע וויכוח תמידי עם מושא דתו ואמונתו על הגורל שהמית עליו.


אומללות היא לא הצד החזק שלי, אבל קשה להגיד שהמושג עצמו היה
זר לי. הייתי אומלל לא קטן עד שהכרתי את סתיו שלי ואפילו לא
ידעתי את זה. חייתי במין דחף ברור וחד משמעי של לעשות כסף מכל
צעד וצעד בחיי. אם הצעד לא היה רווחי מספיק לטעמי, לא הייתי
צועד אותו. התאהבתי בתחום המחשבים עוד כשהייתי ילד בן 10,
אהבתי את התפעול, האינטראקציה והמחשבה מאחורי הפלא הטכנולוגי
הזה של שנות השמונים המוקדמות. הקדשתי לתחום את רב שעות יומי
באשר הן, גם אם הן באו על חשבון אי אילו נערות שמצאתי חן
בעיניהן. כשסיימתי את ביה"ס היסודי והתיכון והצבא, את כל ממוני
המיידי הקדשתי וקידשתי לרכוש אסמכתות שונות ומשונות להתמחויות
במחשבים. עד שקיבלתי את העבודה המיוחלת, מתכנת מחשבים במשרה
מלאה, הכסף הגדול בפתח. הייתי משוכנע שאני המאושר באדם. קניתי
דירה בת"א ורכב שופע צעצועים שהלהיבו את המתלהבים. אמא שלי
ריחפה על עננים, יותר מזה שבנה בכורה מאושר כמובן, מאשר מצליח
ומרוויח קצת יותר מפי שתיים מבעלה הלא יוצלח, אבא שלי. באמת
ובתמים הייתי מאושר, הייתי מתראה עם חברים לעבודה וחברים
מהצבא, יוצאים לשתות משהו, לצחוק, להיזכר, להתגעגע, להתפכח
ולחזור הביתה.
עד אותו סמינר ארגוני מטעם העבודה בנושא "היחס לעובדים שלך",
מארגנת ומנהלת הסמינר הייתה היא ולא אחרת, סתיו, אהובתי.
ייצגתי את מחלקת התכנות של אקסודוס בע"מ, מן הסתם, אני מנהל
המחלקה. סתיו מבוגרת ממני בשלוש שנים חסרות משמעות. לא יפה כמו
שהיא אינטיליגנטית, לא גבוהה כמו שהיא שנונה ובטח שלא ברוכת
שדיים כמו שאומנות הפינוק וההתחשבות היתה ממנה והלאה. הדבר
המצחיק בכל זאת היה שראיתי הכל, כל תכונה בנפרד ואת כולן ביחד,
מהרגע הראשון שראיתי אותה. לא ראיתי בה אשה יפה או
אינטיליגנטית לחילופין, כי אם מכלול של תכונות טובות ופחות
טובות כאחד, כמו סכין שווצרית אנושית. זאת לא היתה התאהבות, כי
אם הכרה בעובדה שהדבר הנפלא הזה בו בוהות עיניי הוא בהחלט נפלא
במלא מובן המילה, מן הרגשה שעולה ומציפה את התודעה על כך שהיא,
ורק היא, כל כך בשבילי. לא היתה לה נוכחות מיוחדת, עד שבמקרה
של מקרה שקרה ויצטלבו מבטיכם אחד של השניה. הפלא פשוט יכה, בלי
הודעה מוקדמת, בלי תהליך חשיבתי מקדים, בלי שום הסקת מסקנות
מאיזה סוג שלא יהיה. הידיעה שהאישה הזאת עליה אתה מסתכל היא
לפחות הדבר המקסים ביותר שתראה, נוחתת עליך כמן חיזיון פתאומי
וברור כשמש.
לא פספסתי אף הרצאה שלה באותו סמינר, הייתי המשתתף הקבוע
היחיד. הנושא עצמו היה משעמם עד כדי דמעות, כך שקל היה להניח
שהנוכחות הקבועה שלי בלטה כמתוכנן. תשומת הלב שלה לפרטים
הדהימה אותי כבר אז, היא שמה לב לנוכחות הקבועה שלי, כמו
שבתוכי קיוויתי שיקרה. כמו גם ששמה לב לפרטי הלבוש המונוטוניים
שבלית ברירה לבשתי. בסוף אחת מהרצאותיה האחרונות, ניצלה את
ההזדמנות להכיר מקרוב את המעריץ המגודל וניגשה תוך כדי הצהרת
שמה והצגת יכולתה הנהדרת לזהות פרצוף נשנה בתוך המון. גמגמתי
כמה מילים שהענשתי את עצמי קשות עליהן מאוחר יותר, אבל היא
היתה כל כך רגועה, כל כך שולטת, כל כך בשבילי. היא שלטה בי יפה
מאוד כבר מההתחלה, היה לי טוב עם זה.

התעוררתי מההזיה לשמע רעש הצלוחית של החומוס נחבטת אל השולחן
לידו ישבתי. כן, זה החשבון. אין לי מושג למה שאלתי את האיש
המסכן אם הוא מקבל כרטיסי אשראי, הלא ידעתי בבירור שהתשובה
תהיה שלילית. אז השארתי לו את הסכום שביקש בתוספת התוספת שלא
ממש הגיעה לו ויצאתי. הדרך מהמזנון למכונית היתה ארוכה יותר
מהדרך מהמכונית למזנון. שקעתי במן ממד חלופי בו כל המחשבות
והתהיות על מעשיי להיום מצביעות על הצד הפחות אופטימי שבדבר.
מן רגשות אשם מוסברות ומאוירות המציגות את עצמן בצורת מחשבות
וזיכרונות מהימים היותר טובים של הזוגיות המושלמת הזאת, של
סתיו ושלי. קמתי מהשולחן במן עצלות מוחלטת, גורר רגל אחרי רגל
תוך הבזקת אותם זיכרונות שוב ושוב, קטע אחר קטע בדרך אל דלת
המכונית.

נאנחתי ארוכות כשנעמדתי ליד המכונית, בוהה בשלט האזעקה בצרור
לא מוכר שהחזקתי ביד. את הריכוז שהשקעתי בבהייה בצרור המפתחות
הפריעה נערה, כבת 20, נראית קצת מבולבלת, מנותקת מהמציאות. לא
השקעתי הרבה במבט בה, אבל התווים הכלליים של פרצופה היו ברורים
ולא יפים, מאוד לא לטעמי. לעסה איזו רצועת פלסטיק שמקורה בחפץ
שאני בכלל לא מקנא בו. עיניים בהירות, שפתיים דקות ומדויקות
ומאוד לא מחמיאות לתווים הלא מדויקים של פניה, עור טרשי היה לה
לנערה. לא מסוג הפרצופים שהיית מנשק בכוונה.

- "לאן אתה מגיע?" שאלה.

- "אני נוסע דרומה ככיוון כללי."

- "אתה נוסע דרך דרום תל אביב או בעוקף?"

- "דרום תל אביב, עוזר לך?"

תוך הנהון זריז ומסופק ניסתה לפתוח את הדלת שליד כסא הנהג.
כשהבינה שההצלחה תלויה בי וברצון שלי לנטרל את הנעילה המרכזית
של הרכב, זכיתי ממנה למבט של אדם החייב לה, לפחות, את נשמתו.
יצאתי מהרחוב בנסיעה מתונה ושקולה תוך הסתכלות במראות בתדירות
מוגזמת. "מה קרה אתה בלחץ?" שואלת הנערה. סימנתי בראשי ובפי
שהאבחנה המקצועית בעניין מצבי הנפשי, שגויה. הנסיעה עצמה לא
היתה נוראית כל כך, הנערה לא דיברה הרבה, מה שהיה טוב לי. אבל
הבדידות היתה מצרך חשוב ברגעים שכאלה, מן נכס שלא ימצא לו
תחליף. נורא רציתי להתבודד לי, לחזור שוב לגיל 27, אופטימי,
צעיר, רווק, מאוהב. גם עכשיו הייתי מאוהב אבל מאוהב באשה שחיה
איתי כבר שבע שנים, האהבה שרציתי לחזור אליה היתה ההתאהבות
בהתגשמות הפיזית של המילה "מושלמת". דבר שהיה חדש לי אז, לפני
שהתחתנתי עם המושג ועם ההתגשמות שלו. כשהגענו לרמזור האדום
האחרון לפני המקום בו הנערה היתה צריכה לרדת, המתנתי בסבלנות
ראויה לציון. הסתכלתי סביבי, מסתכל על העוברים והשבים במחשבה
שיש לי עוד כמה עשרות של שניות עד שיתחלף הרמזור בחזרה לירוק
ואז אוכל להיות שוב לבדי, עם עצמי ועם סתיו שלי בראשי. שניות
של זהב, אלה היו. שניות בהן הנערה כבר עזבה אותי ואת נפשי
לחסדי הזיכרונות והתהיות. שכחתי שהיא יושבת לידי, מצפה שהרמזור
יתחלף, בוהה בי ובהתנהגות המוזרה שלי בלי לדעת את הגורמים
והמאפיינים. אותן שניות היו עמוסות במחשבות ותסריטים על
האינטראקציה הבאה שלי עם סתיו שלי, רק רציתי אותה לידי. קרובה
אלי, להשעין מצח אל מצח, שקצוות האפים שלנו ישקו ותוך כדי כך
להמטיר עליה אי אילו מחמאות שהגיעו לה וגם קצת כאלה שלא.
לא עברו יותר מעשר שניות של בדיקה סביבתית עתירת ריחוף, עד
ששמעתי צפירת רכב קרובה מתמיד וקול חבטה מחריש אזניים מאחורי,
זכוכית נשברת וצעקות מתוך המכונית ומבחוץ. סחרור קל, ראייה
מטושטשת לכמה שניות ומצאתי את עצמי באמצע הצומת מנסה להתניע
שוב את הרכב כשבחצי שניה האוטובוס פתאום הופיע מצידה של הנערה,
היא היסטרית, צועקת, בועטת בלי הכרה. ברגע שפתחה את דלת
המכונית בצידה, האוטובוס, בלי יכולת לבלום, מחץ אותה למוות ואת
רכבי כשאני בתוכו. אני יושב בתוך הרכב, ההלם כיכב בזירת
האירוע. הסתכלתי משמאלי וראיתי מקרוב את האספלט של הכביש בנתיב
הנגדי, מימיני את דמה של הנערה. הרגשתי עייפות כבדה, הראש כאב
לי ונראה כבד הרבה יותר מתמיד, קשה לי לנשום, בטח שברתי כמה
צלעות. העייפות כבדה מאוד, העיניים נסגרות מעצמן, רפיון כללי,
ניסיתי להושיט יד, לנסות לקום, היד לא מצייתת לי. שום דבר לא
פועל בגוף שלי. נהרגתי שם, בלי הרבה כאב, רק המון הלם ולא רק
שלי. המוות אכזב אותי קלות, בלי שום התגלות שמימית, שום תחנות
ביניים בין גן-עדן לגיהינום, רגע, אין אלוהים? קיוויתי שלפחות
אהפוך לרוח רפאים ואעזוב את גופי, אך כל הציפיות והתקוות
נמוגו. שכבתי בתוך המכונית שלי, ההכרה ומודעות העצמית עדיין
קיימות, אני יודע שנהרגתי ולא סתם נכה, כי אני גם לא נושם. זה
אפילו לא הבהיל אותי. מסתבר שהפעולה של המוות לא כל כך נוראית
כשקורת בנסיבות הנכונות. כמה מאכזב למות כל כך צעיר, כמה מאכזב
שלא הספקתי לדבר עם סתיו שלי ולהשליט קצת סדר באי-סדר בינינו.
תחושת החמצה ברורה ומיידית.

שום דבר לא קורה כבר קרוב לעשרים דקות, ציפיתי לשמוע אמבולנס
או משטרה לפחות, אבל שום דבר. רק המולת אנשים היסטריים למראה
הגופות. אני לא מצליח לפתוח את העיניים גם בכדי לראות מה קרה
לנוסעת האלמונית שלי, אולי סביבה כל ההמולה, היא כנראה מרוטשת
לגמרי, הרי היא התרסקה כמעט לגמרי על המכונית שלי בשנייה
שניסתה לצאת מהמכונית אחרי המכה הראשונה. מסכנה. ואני מת כאן,
כשככל הנראה לאף אחד לא ממש אכפת. איזה תסביך הערכה עצמית.