(בטקסט הנ"ל מופיעות טעויות היסטריות באנטומיה של חיידקים.
הנכם מתבקשים לא ללמוד עם זה לבגרות).
חורף. קר. אני מפנה את הראש לימין- הר של חתיכות נייר טואלט
משומשות מסודר על השידה. מפנה את הראש לשמאל- כרית ריקה, ארון
בגדים וטלפון. אני מרגישה רע. בדרך כלל אני ילדה בריאה, אני
חולה פעם בשנה, רק שהפעם הזו מחפה על כל שאר ימות השנה. הראש
שלי מסתחרר ולא מניח לי לישון כמו בת אדם נורמאלית, החום עולה
הרבה מעבר למותר, ואני מרגישה איך הנזלת מתחילה לנזול באפי.
אני לוקחת חתיכת נייר טואלט ומקנחת את האף בעוצמה- דבר שגורם
לכאב הראש להלום עוד יותר בחוזקה. אני חייבת פעם לעקוב אחרי
זה ולבדוק מי בדיוק מדביק אותי. אני עוד אטפל בו אחר כך. אני
דופקת חתיכת שיעול רציני, ופתאום אני רואה איך צבא שלם של
חיידקים עף באוויר מתוך הפה שלי כמו סוכריות קופצות ונוחת על
הכרית שלידי.
"בוא'נה, שובל, את חתיכת ילדה עקשנית!". אני מפנה את הראש
המומה לנוכח הקול שצייץ אליי לרגע. בערך שלושים חיידקים
עומדים מסודרים בשורות על הכרית ליד, בראשם חיידק שהיה גדול מן
השאר ועוד כמה חיידקים לידו. אין להם רגליים ידיים ופרצוף-
סתם כדורים מרגמישיים שהקימוטים שלהם יוצרים צורה של פרצוף,
כמו המסטיק בקליפ של (playground love (air. אחד מהם נשא מבטו
אל בקבוק האנטיביוטיקה שעמד על השידה ליד ניירות הטואלט העיר
כאילו לעצמו אך בקול רם "הנוער של היום... אפילו יחידת שחפת
כבר לא מצליחה לגמור עליהם!"
"סליחה?! מה ז"א
לגמור עליהם?" עניתי לו, עדיין בשוק שאני
מדברת עם חיידקים. באותו רגע שלח המנהיג את היד לתוך עצמו, פתח
את רוכסן המיטוכונדריון ושלף משם מכתב. "פשוטו כמשמעו" אמר
בקלילות והחל לקרוא מן הדף " הוד רוממותו סטרפטוקוקוס, שליטה
הבלתי מעורער של ממלכת המונרה, מצווה בזאת לגרום למותה של בת
האדם שובל שדה."
"מותי? למה אני צריכה למות?"
"כי הגענו למסקנה שאת גוף ונפש מבוזבזים ואין לך מקום יותר
בעולם הזה. או במילים אחרות: את פשוט לוזרית! את רוצה שאני
אפרט?" באתי לענות אך הוא לא חיכה לתשובה והחל לנאום:" אז ככה:
מרגע שנולדת עד היום לא השגת שום הישג משמעותי בחיים שלך, כל
העיסוק שלך על פני האדמה הוא לגלוש אינספור שעות באינטרנט ועוד
אפשר לחשוב שאת עושה שם משהו יותר חשוב מלהחליף 'שלום; מה
נשמע' עם כל מיני אנשים וירטואלים". עניתי לו בזעם "אנשים
וירטואלים? מצטערת אבל ה
אנשים הוירטואלים האלו הם רק במקרה
החברים שלי!" הוא המשיך במבט מבטל " חברים, שובל?
חברים?! על
מי את חושבת שאת עובדת? כמה ילדים מהICQ שגרים בראש פינה
ובקיבוצים נידחים בדרום ומדברים איתך כשמזדמן הם לא בדיוק
חברים. תודי בזה, החברים האמיתיים שלך לא בדיוק חשובים לך וגם
את לא חשובה להם. הנה, את חולה כבר שבוע ולא בא אלייך אף אחד
לבקר". חשתי צורך להתפרץ לדבריו "אתה בכלל לא יודע על מה אתה
מדבר! הם לא באים כי הם פוחדים להדבק וחוצמזה אף אחד לא יודע
את הכתובת שלי" את הקטע האחרון אמרתי לאט ובשקט תוך שאני מבינה
בעצם את מה שאמרתי ואיפה אני טועה והוא צודק. הוא רק תקע בי
מבט של 'אמרתי לך' והמשיך: "את מוזמנת להציב בפניי תחום אחד
לפחות שהולך לך בו" בינתיים תוך חפירות עמוקות בנבכי מוחי
דמעות גדולות החלו זולגות מעיני, מה שהגביר את כאב הראש
והנזלת. לקחתי עוד חתיכת נייר וקינחתי את האף. הנחתי את הנייר
המשומש בראש הערימה, היא נפלה וכל הניירות התפזרו על הרצפה.
"הנה, אפילו פירמידת ניירות נורמלית את לא יודעת להעמיד. אין
לך מה לחשוב, אני מכיר אותך יותר טוב ממך, הכל התחרבן לך
לאחרונה מכל כיוון אפשרי: לימודים, עבודה, (פסודו) חברים,
אהבה... אני מתפלא איך את לא דאגת למוות של עצמך עד היום. גם
האופי שלך לא משהו בכלל, כל הזמן את רק מרחמת על עצמך, אבל
במקביל אוהבת את עצמך ללא גבולות, את לא יודעת לעזור לזולת או
להתחשב בו, את לא חושבת פעמיים לפני שאת עושה משהו ולהיפך, את
יותר מדי פחדנית בשביל לקחת סיכונים, בשביל סתם ריגושים,
לעזאזל, את אפילו פחדנית מדי בשביל ללמוד לשחות!". התרוממתי
קצת מהכרית וצעקתי עליו "שתוק!!!". באותו הרגע אמא עמדה ליד
הדלת .
"שובלי, את בסדר?"
"הם מציקים לי!!!"
"מ..מ..מה? על מה את מדברת? מי מציק לך?"
"החיידקים. אמא, תגידי להם שיפסיקו!!!" ואז בפנייה לכרית שליד
"די! תפסיקו!!!"
"לקחת את התרופות שלך? את רוצה תה אולי?" אמרה אמא במבט נדהם
לנוכח ההתפרצות, חסרת התוכן כביכול, שלי.
"כן, תודה. שניים סוכר וחלב." עניתי בקול מתחנחן. היא הנהנה
בראשה ויצאה מהחדר.
החיידק הראשי בינתיים התיישב על הכרית בנחת , פישפש באחד
הריבוזומים ושלף משם לאחד דקה ארוכה קופסת סיגריות, הוציא אחת
והצית אותה.
"רוצה?" הוא שאל.
"לא, תודה. אני לא מעשנת"
"מה זה משנה, גם ככה את תמותי בעוד כמה שעות כל עוד זה תלוי
בנו"
"אני לא אוהבת את הריח של זה" אמרתי בהתממות ואחרי רגע "ותפסיק
כבר להגיד את זה! אני לא הולכת למות!".
כמה דקות ארוכות של שקט עברו בינתיים ואז שאלתי:" בטח היה לכם
כיף חיים לפני פסטר ו-ון לייבנהוק והמיקרוסקופים וכל התרופות
האלו." הוא נשף בועת עשן וענה: " אה, כן, אלו היו החיים
הטובים. סטרפטו היה אלוהים, אנחנו היינו מלאכי המוות, כולם
כיבדו אותנו בתקופת התנ"ך. אלוהים שלח אותנו ואנחנו תמיד
צודקים. אחר כך כבר התחילו לעקוב אחרי גורמים, אנשים לא
הסתובבו במקומות מסוימים, לא אכלו מאכלים מסוימים, היה קצת
קשה- פעם ראשונה ששמים לב לרוע שלנו, אבל מסתגלים בסופו של
דבר" הוא נאנח "מותק, בעולם שלנו החזק שורד. אם את לא עמידה
לתרופה מסוימת- זבש"ך. ככה נשארו רק הטובים ביותר מאיתנו, אני
והצבא שלי כאן מאחורה". ובעוד הוא מסתכל בגאווה בחצי עין לאחור
נשמעו גניחות מוזרות וחלושות מסוף הכרית. מיד החל הוא לצרוח
"איפה הנימוסים שלכם?! מה הולך פה?! אף פעם לא לימדו אתכם לא
לעשות קוניוגציה מחוץ לפונדקאי?". הוא הסתובב קדימה במבט מתנצל
וכיחכך "טוב, אז לא כולם מושלמים... קורה"
אמא הופיעה שוב בדלת. הפעם עם כוס תה חם. הוא הסתכל עליה בחרדה
ואמר "טוב, יש לנו לוח זמנים צפוף בובהל'ה" והוסיף בקול ילדותי
משהו "תפתחי פה גדול",
"אין סיכוי!!!" צרחתי ארוכות לתוך הכרית. רעדתי, ועכשיו גם
מפחד בנוסף לקור. הם לא ייכנסו לי לפה, הם לא יהרגו אותי! אני
אמנם פתטית כמו שהוא הציג את זה אבל זה ממש לא תירוץ. לא יכולה
להיות לי הזדמנות לחיות ולתקן את המצב? אני רק בת 16! אני לא
אמורה להיות מצליחנית מי יודע מה.
הוא קטע את מחשבותיי:" טוב, אין לי את כל היום בשבילך." ואז
פנה אחורה וצעק: "להגדיל כוחות!" בשניה שסיים את דברו כולם
עמדו דום ושתקו ותוך שניות ספורות החלו כולם לרעוד ולהתעוות עד
שהתחלק כל חיידק לשני חיידקים זהים. אחרי השכפול הוא התנער
והמשיך בפקודותיו :"יאללה, חבר'ה- ב'צא' קופצים פנימה...
היכון, הכן..." ואז ברגע האחרון ממש אמא התיישבה על הכרית.
בדיוק בזינוק היא ישבה על כולם, מעכה אותם אחד אחד. קולות
גניחה וגסיסה נשמעו מתחת לאמא, נהרות של ציטופלזמה ניגרו מן
הכרית אל הסדין. זה היה הסוף, עכשיו כבר אין חיידקים כי אמא
גיבורה! אמא הרגה אותם!
"איך את מרגישה, מתוקה?" שאלה אמא ברוך, הגישה לי את התה
וליטפה לי קלות את המצח כדי להרגיש אם יש חום.
לגמתי, חייכתי ועניתי במבט משועשע "עכשיו? נפלא!".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.