-רכבת.
-המממ, גשר.
- בניה...
- בית.
- אנשים!
- המממ, אתה...ואני.
אמרתי וחיכיתי לתשובה ממנו.
- אני חושב ש...מסובך? אנ..אני לא יודע, משחק טיפשי... אני
רוצה להחליף משחק.

זה מה שהחבר השמוק שלי ענה. הרגשתי שבא לי לרצוח אותו, אבל מה
יכולתי לעשות? פשוט התקרבתי אליו ונישקתי אותו. הוא היה בשוק,
כאילו שזו הפעם הראשונה שקורה דבר כזה, הוא זז טיפה, הרגשתי
שהוא קר אליי קצת, שפתאום הכל שונה. שאלתי אותו מה קרה והוא
ענה לי שהוא לא ציפה. ואז שאלתי אותו "יונתן, למה אתה חושב שכל
כך מסובך בנינו? מה כבר קרה?! כבר איזה חודש אתה מתנהג כאילו
נפל עלייך פסנתר מהשמיים"
"אני לא יודע, אני אוהב אותך והכל..." הוא אמר תוך כדי קבירת
מבטו בכפות ידיו שרעדו, אולי מהקור ששרר בחדר, אולי בכלל מעצם
המצב בנינו. אז קטעתי אותו "איפה ה"אבל"?" זרקתי לאוויר במבט
מזלזל. הטמבל הסתכל עליי במבט של "איך ידעת שיש אבל?!" כאילו
שהיה כל כך קשה להבין שיש כאן "אבל".
תשובתו לא איחרה להגיע.
-אבל...שנינו יודעים איך החברה שסביבנו מקבלת את זה, יש גבול
עד כמה אפשר להתכחש לסביבה שאנחנו חיים בה! אני לא יכול יותר!
ואז ממש התחלתי לרתוח עליו, הרגשתי שעולה לי הדם לראש:
- קיבינימט איתך יונתן! אתה זה שזיין את המוח על כמה שאהבה
מנצחת הכל, מה קרה פתאום?! חטפת רגליים קרות כשראית שזה נכון?!
אתה כזה קשקשן. תמיד חשבתי שאתה שונה, מסתבר שאתה שקרן שמצהיר
הצהרות בלי בסיס, כמו כולם.
- לא, די! אני לא כזה ושנינו יודעים את זה.
-  אוי נו, שתוק כבר! רק לקשקש את יודע.
הרגשתי שנופלת עליי עצבות, לא יכולתי למנוע את זה, הגוף עשה
כרצונו, הפנים החווירו לגמרי, הפה התחיל לגרד ולעקצץ, מן
עיקצוץ מעיק, ניצבתי כמו קרחון, והחלטתי שהוא באמת כמו כולם,
שוב נפלתי. תמיד בשלב מסויים ביחסים רומנטיים נופלים, במוקדם
או במאוחר. אצלי זה הגיע אחרי שנה. יונתן קטע את המחשבות שלי
כשניסה לעודד ולנחם, הוא חיבק אותי, קירב אותי אליו.
- אוי, אני שונא כשאנחנו ככה, אני לא רוצה שנפרד. אולי אפשר
למצוא פיתרון אחר.
הוא אמר ונראה לי שהוא בעצמו הבין שהוא מזבל ת'שכל.
- איזה פיתרון אחר כבר יכול להיות לעזאזל? יונתן, בבקשה ממך
תהיה ריאלי.
- זה בדיוק מה שאני מנסה להיות! ריאלי! אבל אוחחח, אני מת
עלייך אבל יחד עם זאת, לא יכול להמשיך ככה!
- אז בוא נפרד, יאללה "נסגור את הבאסטה" שלום וביי.
אמרתי וקמתי מהמיטה עליה ישבנו, אותה מיטה שבה ישנו ועשינו עוד
כמה דברים שלא יפה לספר, המיטה החורקת והחצי מתפרקת. הסתובבתי
עם הגב אליו וחיכיתי לתגובה שלו, כמובן שידעתי מה היא תהיה.
יונתן קם לאט כאילו שהוא איש בן 200 שכל גופו כואב ורפה, וחיבק
אותי, חיכך את ראשו באוזני בעדינות ולחש לי תוך כדי ליטוף שערי
הארוך שלא אדאג ושהוא יודע ששנינו אוהבים ולא נפרד ועוד הרבה
שטויות שחלפו לי ליד האוזן, פשוט הפסקתי להקשיב ברגע ששמעתי
שהוא שוב מפסיק להיות מציאותי. באותו הרגע הפסקתי עם הנחמדות
שבי, דחפתי אותו ואמרתי לו שפשוט ישתוק, שאני לא רוצה לשמוע
עוד! ואם הוא חושב שצריך להפרד אז שנפרד וגמרנו, לא צריך לנחם
אותי, אם זה מה שהוא רוצה אז שלא יתחבא מאחורי ה"אני אוהב
אותך" הטיפשי הזה שלו.
והוא באמת שתק, ורק הסתכל עליי בעיניים לחות כאילו עוד שניה
הוא פורץ בבכי, ידעתי שהחברה משפיעה עליו יותר מידי.
ידעתי שהחברה היא הסיבה שאנחנו בעצם במצב המגעיל הזה, אבל
יונתן שלי הוא גיבור גדול, חושב על "מה יגידו" או "איך יסתכלו
עלינו ברחוב".
דחפתי אותו, ואמרתי לו "החוצה, לא רוצה לראות אותך כאן... לך,
אם אני אסלק אותך יהיה לך יותר קל עם זה, אז פשוט לך,
קישטה...כמו חתול עזוב תעוף מכאן! ואל תתקשר!"
והוא באמת הלך, בשוק טוטאלי. ראיתי אותו מהחלון מתרחק, הולך על
הכביש כאילו רוצה שמכונית תדרוס אותו למוות, הולך בלי להסתכל
לאן, כמו שיכור שזה עתה יצא מבאר, ככה הוא היונתן הזה, בטח
עכשיו הוא חושב עד כמה החברה כאן תקבל אותו.
סוף סוף הוא נפרד ממני- החבר שלו, הדורון הזה שגורם לכולם
להרים גבה.

למה חייבים להכתיב לנו עם מי להיות, מתי וכמה.
אז מה אם אנחנו קצת שונים, החבר'ה כאן לא מסוגלים להבין את זה,
בני ברק - מקום מסריח.