זה ממשיך, זה ממשיך, זה לא נגמר, ממשיך לרדת עלי מלמעלה,
ממרומי מושבו אי שם במרחק.
כמו טיפות קטנות של רעש לנשמתי, כמו צלילי כינור משתפכים
נוזלים לתוך גופי, נמסים כמו סוכר ומחלחלים לנפש המורעלת שלי.
כמו שניות של תהיה לפני הבלאגן, כמו הבלאגן לפני שבאה המחשבה
האין סופית, כמו האין סופיות התהומית הסובבת אותי בשעת
הנפילה.
זה מקיף אותי, זה הכל, זה כלום, זה העולם, זה סתם, זה הכי
משמעותי, כמו המאטריקס, כמו מנון, כמו מכשפות ומשוגעים גם יחד,
ממשיך לרדת עלי ממרומי מושבו, מחלחל לנשמתי כמו רעל מתוק ששובה
אותי, ומביא אותי לאקסטזה גדולה.
מרקדת ברוח כמו משוגעת, והזה-הזה שואב אותי לשיגעון סופי,
להנאה אין סופית, לחשיבה מוזרה שמלכלכת את מחשבותיי המתחסדות
והטהורות, מכתימה אותן בכתמים זהובים תכלכלים, ומשאירה אותם
כגוש מוזר וססגוני המושפע מסמים קשים.    
          -מרחף, צולל, הולך, ואף רץ לעיתים רחוקות.-



מוקדש באהבה לאחד המיוחד, הזה.