"אל תעזבי אותי" התחננתי שוב.
אבל לא הבנתי שככל שאני אבקש יותר, כך היא תיענה פחות.
"לך!" היא הצביעה על הדלת.
הסתכלתי עליה במבט מסכן.
בחוץ ירד גשם ולא רציתי להיות בחוץ.
"לך!" היא נשארה עומדת איתנה.
החלטתי לעבור לגישה אגרסיבית יותר.
התקרבתי אליה ונשקתי לה על השפה.
"לך..." היא לחשה בקושי.
עמידתה נראתה כמה שהולך להישבר כל רגע.
נתתי לה נשיקה נוספת ואז הצמדתי את גופי אל שלה.
הרגשתי את הרעד שעבר לה בגוף.
"בבקשה..." ביקשתי שוב.
גופה התמתח למשמע מילת התחינה.
"לך!!" היא אמרה שוב בגאון כשראשה מונף מעלה והזדקר מעלי.
היא הפליאה אותי.
כוחה היה גדול מדי מכדי להתמודד איתו והבנתי שאין לי סיכוי.
התרחקתי מעט. באיטיות ובכבדות התנהלתי לי לאיטי לעבר הדלת.
מרחוק הצלחתי לזהות דמעה מבין הצללים.
כמו שזה שבר אותי, כך זה שבר גם אותה.
בהתחלה גם אני הזלתי דמעה, רק כאות הזדהות עם שלה, אבל אח"כ זה
כבר בא לבד.
רצתי אליה והתכרבלתי בין ידיה המחבקות, האוהבות ושנינו
התייפחנו אחד על כתף השני.
נזכרתי בנגיעות, נזכרתי במראות, נזכרתי בריח, נזכרתי בחלומות,
נזכרתי בשירים ששרנו, נזכרתי בסיפורים, נזכרתי בחיים שרקמנו.
נזכרתי בשלוש השנים היפות ביותר בחיי.
"לך!" בקולה היה רעד והיה חנוק מדמעות.
יצאתי מהבית, מנגב את הדמעות.
נשכבתי על הגב באמצע הכביש הרטוב.
הסתכלתי מעלה לעבר השמיים הבוכים. ובכיתי איתם.