סיפור זה מתחיל, במקום די מבחיל,
שכונה שנבנתה ללא טעם, שכונת נווה זעם.
בהתחלה היתה אנרכיה,  
ופעם ביום בשלוש בדיוק, היתה באה ה"מאפיה" של שאול המניוק.
משכונת המצוקה היו באים, מפחידים תינוקות, חיות וילדים.
ומי שבביתו לא הסתתר כיסו התרוקן חיש מהר.
ואם לסרב העיז את פניו אגרוף הפגיז.
אז את נחום הגיבור מינו  עליהם לשמור,
מפני התקפת המניוק מדי יום בשלוש בדיוק.
נחום בכבוד על השכונה הגן עד שלפתע התחיל להתלונן:
"כיצד ייתכן
שאת עצמי אסכן,
ללא שכר הוגן?"
נחום התלונן ואת כספי השכונה לגזול בעצמו התכוון ואף התכונן.
ובעוד כוחו של נחום התעצם, ואת כספי השכונה החל לגבות
הנרי התחמם והכניס לו מכות.
"הרי זו סחיטה ואפילו שוד!
אינך מגן עלינו עוד!
מהיום ואילך על נהשכונה ישמור תותח!
רק אני אשלוט ללא עורערין
ואדאג לשלום התושבין."
ולהנרי קראו הילדים מלך, ובשבילו עבדו כולם בפרך,
ומתוך הכנסותיהם הנאות, שילם כל אחד כמה עשרות.
בנתיים נבנו בשכונה הרחבות ואנשים נאורים הסתובבו ברחבות
ותפלאו כיצד קרה שהצטרפו לדיקטטורה.
לכן חייבו את השליט על מקומו לוותר, כי הרי המלך על ידי העם
צריך להבחר!
ואילו הנרי טען שאלו שטויות, וכיום הם בבית הקברות.
יום אחד מצבו הכלכלי של מניוק החמיר, ולהנרי שלח הוא מברק
מהיר,
שאם לא יזהר הוא חס וחלילה ידקר.
ומלחמה בין השכונות פרצה, שאת גורלם היא חרצה,
כי מהיום בנווה זעם לא היה יותר שלום.
וכל התושבים להתגייס נקראו, להגן על שכונתם מפני ההוא.
נשק יצרו הם בכמויות אך למלחמה היו תוצאות נוראיות.
עד שבאה ההמשטרה ואת שכונתם בגדר סגרה.

הסוף הוא רע ומר, כי הנרי אכן נדקר,
אך לא על ידי מניוק או אויב אלא על ידי עמו האוהב.