המאבק הקיומי הזה
שוחק אותי
הלילות שתמיד נמשכים ומתמשכים
החיוך מכסה שפתיים
שאמורות ללקק דמעות
מהלחי מכוסת הסומק ומלאת הבשר
אם רק ידעתי את הדרך
חזרה לעידן התמימות -
עידן מתוק של ילדות
אין בו אחים מתוסכלים
שעל ברכיך לרדת
מכריחים
אין בו הורים בודדים
שבך את כל התקוות
תולים
המאבק הקיומי הזה שוחק אותי
אילו את הכאב יכולתי בנגינה להחליף
ועל פסנתר כנף שחור
מתיישב בלילות
אילו רק יכולתי להרוג
לקחת אקדח ולירות
ולמה הכרת לי את האושר?
כי עכשיו נשאר מתוסכל
מהמחשבה שיכול להיות... טוב
אך לא את אשמה
זה אני שהאמנתי
זה אני שחלמתי, שקיוויתי...
אך ציפיות מטבען נועדו להתבדות.
ועכשיו הכל מתחיל מהתחלה כמו סיוט נורא
החזיונות חוזרים
הרגשות נעולים על שנאה
חרדה...
אין שבילים מוארים
ובצידי הדרך לא זרוקים פרחים
מקווה שתחזרי