פעם אחת היה לי כלב, קטן כזה , שעיר וכחוש שאף ילד לא רוצה
ללטף, אבל מרחמים אימצתי אותו, ובתוך בדירה שלי בניתי לו מעין
מלונה מאולתרת כזאת מקרטון, הוא היה די קטן ככה לא הייתי צריך
ממש להתאמץ. בהתחלה לא חשבתי שיהיה אכפת לי אפילו בקצת מכלב
הזה, לקחתי אותו רק בגלל שזה מגנט לבנות, אבל למרות מה
שאומרים, הכלב הזה היה כל כך מכוער שאף אחת לא העיזה להתקרב
אלי שהוא היה לידי. פעם אחת אפילו אחת שאלה אותי "אם להסתובב
עם חיזר זה באופנה?", אמרתי לה שתשתוק, ושיש לה תחת גדול מידי,
לא היה לי ממש כוח להכנס לויכוח עקרוני איתה.
אחרי שבוע שראיתי שזה לא הולך, ואת תפקידו הוא לא בדיוק מממש,
החלטתי להחזיר אותו למכלאה, ולסיים את התקופה של שנינו יחד.
הוא כמובן לא ידע לאן אני לוקח אותו?, ומה מטרת הנסיעה של
שנינו?, אבל בכל זאת הוא המשיך ללקק לי את היד, אפילו שהגענו
כבר למכלאה, ועמדתי למסור אותו לאלה שנתנו לי אותו, הוא נתן לי
מן מבט כזה של כלב מסכן, וכל הטוב לב שלי שאני כל כך מקלל עליו
חזר, והחלטתי לא להחזיר אותו, יגידו מה שיגידו, אני לא לא
יכול, פשוט לא.
חזרנו שנינו הבייתה, שכל הדרך תוקפים אותי חרטות על מה שעשיתי,
אבל בתוך תוכי ידעתי שזה מעשה טוב.
תוך שבוע ימים המשפחה שלי נידתה אותי בגלל הכלב, אבא שלי אמר
"שכלב כזה לא יכול להכלל במשפחה שלו, וזאת בושה, ואם הכלב
נשאר, אז אני הולך", עד עכשיו אני לא מבין מה אכפת לו, סך הכל
הכלב גר אצלי, הוא אפילו לא רואה אותו, אבל מה לעשות שהכלב היה
מכוער.
החברים שלי זרקו אותי ולא דיברו איתי עוד, הם אפילו לא העיזו
להתקרב לדירה שלי בגלל הכלב, הם חשבו שהוא מסוכן (הכל בגלל
ה"יופי" שהקרין), ולקחו את כל החפצים שאי פעם הלוו לי מפחד
שהכלב יהרוס או ישתין עליהם. הבחורות התחילו לקטול אותי
בצרורות, הם אמרו שאני והכלב זה כמו אחים תאומים. אחת ממש בת
זונה אפילו אמרה לי "מזל טוב", על זה שנולד לי בן, ממש חלאות
אדם מסתובבות בחברה שלנו, סך הכל כלב, ביג דיל.
בסופו של דבר נשארנו רק אני והכלב בתוך הדירה, עד שהיום אחד
הוא מת, והוטרינר אמר שהוא מת בגלל בדידות (שמחתי לדעת שלא מת
מכל שוקולד למריחה שהאכלתי אותי בכמויות),
פתאום הבנתי שנשארתי לבד, הדבר היחידי שהיה לי מת, ועכשיו כל
מה שנשאר זה תוכניות אירוח בטלויזיה ואופרות סבון בינוניות,
ממש אחלה חיים. אבל לא ככה היה המצב, ברגע שהכלב עף, הכל חזר
לקדמותו. המשפחה שלי קיבלה אותי חזרה, ואבא שלי הסכים להחזיר
את השם שלי לצוואה שלו, ולהגיד למשרד הפנים שיבטלו את ההוראה
ששלח להם למחוק את השם שלי ממשפחת "כהן".
החברים שלי חזרו , ועוד נוספו לי כמה. כל לילה חגגתי בפאבים
ובמועדונים כמו גדול, חזרתי בשעות המוקדמות של הבוקר כמו כלי
אמיתי, מלך העולם, הייתי בשמיים.
תוך שבוע מיום פטירת הכלב, קבעתי פגישה עם איזה אחת שפגשתי
באיזה מועדון, ממש פצצה אמיתית רגליים ,גוף, פנים של מלאך, הכל
היה מושלם. החזירו אותי לעבודה, אחרי שהבוס שלי גילה שכלב הלך
והוא שוב יכול להרגיע את הלקוחות שלו שהכלב לא יתקרב יותר
אפילו מאה מטר מהמשרד.
החיים שלי קפצו עשר מדרגות והכל בגלל כלב אחד קטן שמת, אז אני
בתור בן אדם צריך לשאול את עצמי שתי שאלות:
למה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?, ומי המטומטם שאמר שכלב הוא
מגנט לבחורות?, הדבר הזה היה אסון חברתי, לי ולשאר מסביב, אבל
אני לא יהיה רשע, ואני לא יגיד שטוב שהוא מת, כי אחרי הכל....
אני בן אדם טוב, ואפילו אם זה לא נכון, תנו לי לפחות להרגיש
טוב עם עצמי.