לפני שבועיים בערך ישבתי בבית מול המחשב וכתבתי סיפור קצר על
אחד שבתור ילד עבר התעללות קשה רק בגלל שלמסכן היו משקפיים.
עכשיו שהוא גדול הוא מחליט להתנקם באלה שהרביצו לו בהפסקות
ואחרי בית ספר. הוא לוכד אותם אחד אחד ותולש להם את העיניים.
גמרתי לכתוב ונתתי שם לסיפור: עוקר העיניים מחולון.
כשאני מסיים לכתוב סיפור אני אוהב לשבת להשען אחורה ולעשן
סיגריה, זה גורם לי הרגשה מאוד טובה שעשיתי משהו. נשענתי אחורה
ופתחתי את קופסת המרלבורו שהייתה זרוקה בין ערמות הזבל שעל
השולחן שלי, אבל הקופסא הייתה ריקה. אחד הדברים שאני הכי שונא
זה קופסת סיגריות ריקה. זה דבר שממש מבאס אותי. עכשיו נאלצתי
להתלבש ולרדת למטה לקנות סיגריות. הכרחתי את עצמי לקום תוך
שאני מבטיח יותר לא להתחיל לכתוב סיפור בלי לבדוק קודם אם יש
לי סיגריות. נעלתי נעליים ויצאתי מהבית. התחלתי ללכת לכיוון
הקניון וראיתי ילדים משחקים כדורגל. השעה הייתה 14:00 בצהריים
והשמש האכזרית של סוף יוני הכתה בפרצופי שלא רגיל לצאת מהבית
בשעות של אור.
בעודי צועד ניגש אלי ילד קטן בן 8 בערך ואמר לי: "נכון שיש
פוקימונים אמיתיים בעולם?"
"עזוב אותי ילד", אמרתי והמשכתי ללכת.
אבל הילד הלך אחרי והמשיך: "מתן אמר לי שאין פוקימונים
אמיתיים, שזה סתם תוכנית בטלויזיה אבל יש... נכון יש?"
הילד התחיל לעלות לי על העצבים אז החלטתי לנפץ את אשליות
הילדות כמו אלה שמגלים לילדים שאין באמת סנטה קלאוס ואמרתי:
"ילד, כל הקטע של פוקימון זה המצאה של חברת נינטנדו שעושה מלא
כסף על זאטוטים כמוך. אין כזה דבר באמת, עכשיו עזוב אותי"
על פניו של הילד ציפיתי לראות אכזבה אבל זיהיתי רק כעס.
"בטח שיש פוקימונים, אתה עוד תראה.. אתה עוד תראה שאני צודק"
אמר והלך.
המשכתי בדרכי ורכשתי 2 קופסאות מרלבורו אצל הפרסי. הוא מתוך
הרגל ניסה לרמות בעודף וכשהערתי לו על העודף הלא מדויק הוא
כרגיל חייך ועשה את עצמו מופתע. זה מין טקס כזה כשקונים אצל
הפרסי. חזרתי הביתה התיישבתי על הכיסא מול המחשב, מול הסיפור
שלי, ועישנתי להנאתי.
באותו הערב בשעה 21:00 הרעב החל להציק לי והחלטתי לקנות
המבורגר כפול. שוב קפצתי לקניון. למטה לא היו ילדים קטנים, היו
רק כמה ערסים צעירים שאני קורא להם ערסים מתלמדים. אתם יודעים
בני 13 עם תסרוקת הקוצים-עם-מלא-ג'ל יושבים ומעשנים. חלפתי על
פני דור העתיד של מדינתנו והגעתי לקניון. ההמבורגר היה טעים
ובדיוק במקום. הסתובבתי קצת ברגל אחרי האוכל. הקניון היה מלא
בערסים מתלמדים, אימהות שצווחות על צאצאהן ועוד אנשים שגרמו לי
להמשיך את טיולי באויר הפתוח.
התרחקתי מהרעש וההמולה והגעתי לאזור שבו בונים בניין חדש. יש
שם שביל ומסביב חולות. מקום נחמד ושקט לסיבוב פוסט אכילתי.
טיילתי קצת, נהנה מהנוף של אבנים חולות וברזלים, כשלפתע הבחנתי
במשהו צהוב וקטן רץ בחולות. המשהו הזה היה בגודל של כלב פינצר
אבל בצבע של מונית ניו יורקית. מוחי לרגע תעתע בי כי הוא טען
שזה לא אחר מאשר פיקאצ'ו המפורסם. אתה רואה יותר מידי סרטים
מצוירים, ביטלתי את הצעתו של המוח שלי, אבל הוא בשלו - אני
משוכנע שזה היה פיקאצ'ו. הנה הוא נעצר שם ליד השיחים. צמצמתי
את עיני כדי לשפר את ראייתי ואכן הדבר הצהוב הזכיר מעט את
היצור החביב. התקרבתי אליו לאט כדי לא להפחיד אותו. "זה לא
יתכן" אמרתי לעצמי. "עובדה" השבתי לי.
כעת הייתי מספיק קרוב כדי לשמוע את הפיקאצ'ו או מה שזה לא
יהיה. קולו היה שקט וצפצפני: "פיקה פיקה" אמר.
איזה חמודי קטן. התקרבתי עוד כמה צעדים והושטתי אליו יד כדי
ללטף אותו. הוא לא התנגד. גופו היה רך כמו בובה ממולאת. רך
ונעים. לפתע בלי שום אזהרה מוקדמת הבזיק אור חזק שהכאיב לעיני,
וחטפתי זרם שהקפיץ אותי אחורה. עשן יצא מגופי המפוחם. פיקאצ'ו
חישמל אותי.
עד שהתאוששתי המניאק הקטן הספיק להעלם. בדקתי את הנזק: נגיעה
בשערות שלי הזכירה לי את קובי בריאנט, שחקן הלייקרס.
מבט חטוף על גופי נתן לי קונוטציה של משפחת עזאני.
גררתי את עצמי הביתה ומרחתי על כל הגוף משחה להקלת כוויות שמש.
לאחר 2 כוסות וודקה תפוזים נרדמתי.
כשהתעוררתי מייד ניגשתי למראה לראות מה שלום הכוויות. להפתעתי
לא היו שום כוויות וגם השיער היה כרגיל ולא אפרו.
"מוזר", חשבתי והכנתי קפה.
מבט בשעון גילה לי שישנתי הרבה. השעה הייתה 16:00 .
היתכן שהמפגש עם פיקאצ'ו היה רק חלום?
בדקתי מה יש לי בכיס: קבלה על המבורגר כפול בלי עגבניה.
אני זקוק מדיקלית לסיגריה. שוב הקופסא ריקה. מסתבר שגמרתי 2
קופסאות במשך הלילה. אני חייב קצת להוריד את הכמות.
קפצתי שוב לפרסי, הפעם עם סכום מדויק. בקיוסק היה ילד קטן.
"תגיד לי", שאל, "נכון שיש דרדסים אמיתיים בעולם?"
"בטח שכן", עניתי, "בטח שכן".

http://www.pokemon.com