אני רואה אותה כאן יומיום, לבושה שכבות רבות על אף חמימותה של
שמש האביב. מעשנת בשרשרת, ולוחשת.
באחד הערבים ניגשתי למצבה בחלקה הצבאית. לאבן הלבנה הקרה בה
בוהה אותו יצור מסכן יומיום. בוהה ולוחש.
'נועם ירדן, בן לתמי ואבנר ירדן, נפל בהסתערות בעת שירותו
הצבאי והוא בן 20 שנים, 13.2.1980-26.3.2001 תנצב"ה'
לפני ימים ספורים בלבד נפל. פחות מחודש. ונערה זו שבאה יומיום,
אובדנו ודאי כפצע פתוח בליבה. אך היא תחלים. אני יודע. אני
עובד פה כבר יותר מעשרים שנה וראיתי אינספור לבבות מרוסקים שאט
אט התאחו והגיעו פחות ופחות עד שלבסוף היית רואה אותם כאן רק
פעם בשנה- באזכרות.
אך היא עודנה בוכה. אנשים רבים באים אליו, מביטים רגע- מבט
ארוך, מלא צער, מניחים אבן או זר והולכים. ככה זה תמיד בהתחלה.
באים הרבה אך לאט לאט שוכחים.
והיא, לנוחיותה מוסתרת חלקת הקבר וקול פסיעות האנשים מאפשר לה
להסתתר לפני שהם מגיעים. היא עומדת רגע מרוחקת, ולאחר שיילכו
תחזור אליו, לוחשת אליו ביתר שאת כמו מתנצלת על שנאלצה לנטשו
לכמה רגעים.
אהובתו היא. זאת אני יודע. אולי אגש לדבר איתה באחד הימים,
כשהפצע יתחיל להגליד. אך בינתיים אני שומר מרחק, מטפל בקברים
האחרים, מטפח את גניהם של אלו שלעולם לא יוכלו עוד לעשות זאת
בעצמם.
בכל יום, בסמוך לחשיכה ונעילת השערים מגיעה אשה מבוגרת, אולי
אמה. רוכנת ומחבקת אותה, מנשקת ולוחשת באוזנה ואז עולה קול
צעקתה של נערתו וקורע את שתיקת הקברים. לאחר שידולים והפצרות
קמות השתיים ומתרחקות והנערה נתמכת באישה  בליאות נוגדת סדרי
עולם.
לאחר לכתן אני ניגש אליו. עוקר בידיי הבלויות את העשבים
המעטים, עובר על המצבה בסמרטוט לח. קברים טריים אינם דורשים
הרבה עבודה. האבן עדיין חדשה ובוהקת ופרחים טריים מקשטים אותה.
אני משקה את העציצים הרבים המקיפים את קברו, פוסח על עציץ חימר
פשוט שצמח קקטוס שתול בו. קקטוסים אינם זקוקים להרבה מים
ודמעותיה מלחלחות את אדמתו. בתוספת לטל זה מספיק.
אני יודע שזה העציץ שלה, שכן יומיום מונח בו מכתב. מעטפה סגולה
המיועדת לו.
אני אדם זקן. ראיתי הרבה בחיי ואין לי אשליות בקשר למתים. אני
יודע שהם כבר לא יחזרו, ולא יקראו מכתבים של ילדה קרועת לב.
כנראה שגם על המוסריות כבר ויתרתי, שכן יומיום לאחר רדת
החשיכה, אני מתיישב על חומת האבן הנמוכה, במקום שעדיין חמים
מחום גופה ופותח את המעטפה. אני קורא בשקיקה את אהבתה,
והבטחותיה. את זיכרונותיה ושיריה וכן את האשמותיה ואת כעסיה על
שהלך.
ואני, אדם זקן שכבר שכח, יושב שם ובוכה. לא עליו, ואולי גם לא
עליה, כי אם עליי. על אדם זקן שכבר לא מאמין באהבה, שחושב שהוא
יודע, שחושב ששוכחים, ושעם הזמן הפצע מתאחה. ואולי בוכה על
דרכו של עולם, על יכולות- העל של הזמן להשכיח הכל- אפילו אהבה
כה כנה ואמיתית כמו אהבתה של הילדה הזו. כי אני עובד כאן כבר
הרבה שנים, ואני יודע- בסוף שוכחים.