מדוע כל היופי הוא כל כך שקרי?
הרי שהציפורים אינן מצייצות כשקר, כאשר בועט בהם ילד שגדל,
שאינו צוחק לשירתן.
נשבה בקסמן.
נושם אותן.
מניף את זרועותיו לטעום מכל הטוב הזה.

מדוע בני האדם כל כך עיוורים?
הנפש שלי גוססת מולם, והם בוחרים ללגלג על מה שרע במראה
החיצוני שלי. למה אני צריכה להצטמק בעצמי כשאני יכולה להנות
מהיופי השקרי ההוא? להאמין בו, ולו רק לרגע. כמהה אני לשקט.

מדוע המבט ההוא, הבודד, שייך לאנשים הטובים באמת?
להשפט ללא רחמים, ללכת לבד בשבילים הקרים. לאהוב הכל, לשנוא
הכל. לבעוט באיזו אבן. לשנוא את עצמך.לצרוח בפנים. לבכות.
ולשתוק.
אולי השמש תזרח גם עליי.
אולי אצליח להתפאר מכנפיי.
אולי אצליח להקיף בזרועותיי את המיואשים.
אולי נמצא נחמה, אוהבים כך.

מדוע תמה המנגינה?
אני רוצה ציפורים מחייכות.
אני רוצה שקיעות ארוכות.
אני רוצה ילדים מחייכים.
אני רוצה חיבה ללא תנאים.
אני רוצה מעט תקווה.
אני רוצה שלא יגמר השיר.
אני רוצה שיחבקו אותי וילחשו שהכל יהיה טוב מעתה.


בינתיים אני טובעת.
את הראש מרכינה.
מבקשת.
בוכה.
רצה.
בועטת.
ושותקת.