אדם הוא לא טיפוס מוזר, אם כי גם לא לא מוזר. נכון, יש כאן
סתירה, אבל זהו אדם, בן אדם שכל מהותו סותרת את המציאות. הכל
החל לפני שנתיים, כשאדם היה בן 22. הוא השתחרר מהצבא וטס
לאוסטרליה. אחרי שירות של שלוש שנים וחצי במקומות תקועים
ושכוחי אל בארץ ובחו"ל (לבנון נחשבת לחו"ל, אין מה לעשות) הוא
היה צריך את השקט שלו. כמו כל כך הרבה אנשים כמוהו, הוא ארז
כמה בגדים והוציא מהבנק את הכסף שחסך לפני הצבא, הזמין כרטיס
לצד אחד בלבד, אמר שלום לאמא ועלה על המסלול החדש שלו. הוא נחת
במלבורן עם חיוך על פניו. הכל נראה לו כל כך מוכר, הוא הרגיש
שהמקום משנה את עצמו בשבילו, ולא שהוא משתנה בשבילו. הימים
עברו עליו בטיולים מרהיבי נוף ועוצרי נשימה במקומות היותר יפים
באוסטרליה. רגליו סחבו אותו לכל מקום אפשרי ולא התעייפו מעצמן.
הערב היה מגיע ואדם היה נזכר שהוא לא אכל דבר מהבוקר, ובאדישות
מאופיינות רק לו, הוא המשיך את מסעו. רק כשנתקל במקור אוכל
מסוים, הסכים לעצור ולאכול. בלילה הוא היה נשכב לישון, אבל רק
כעבור מספר שעות היה נרדם. לעולם לא היה עייף ותמיד חלם על
דברים נוספים שמחכים לו כדי שרק יראה אותם ויחוש בהם. הארץ
המופלאה היפנטה אותו לחלוטין. בבוקר, לאחר ארבע שעות שינה
בממוצע, היה קם עם צורך אדיר להמשיך במסעו. היה אוכל איזה חטיף
שקנה לעצמו עוד בשדה התעופה, שותה משהו, מארגן את תרמילו ומיד
ממשיך. לעולם לא חש בבדידות, רק לעיתים רחוקות נזכר במשפחתו
וחיפש טלפון כדי להודיע שהוא בסדר. כשאימו שאלה אותו עם בכי
מאופק בגרונה מתי תזכה לראות אותו שוב, היה עונה לה שאם היא
רוצה לשנות את חייה וגם לזכות לראותו, שתעלה על מטוס ברגע זה
ותבוא לאוסטרליה. "כשתגיעי לכאן, תביני שאין שום דבר אחר.
תפסיקי לחפש. אמא, תביני אותי, אני חי כאן כמו שלא הרגשתי חי
בשום מקום אחר, אני צריך את זה. כשאחזור, אחזור. נשיקות לשירה
ולאבא".
עם המצלמה הקטנה שלקח איתו עוד מהארץ הוא הפיק תמונות מדהימות.
כל דבר שעינו ראתה לראשונה, הוא הנציח בתמונה מעוצבת להפליא.
כשהיה נתקל במקומות עם ציווליזציה, היה מחפש את החנות הראשונה
לפיתוח תמונות, ואחר כך היה יושב לילה שלם ובוחן אותן. קרוב
לאלף תמונות צילם, ועוד לא קמה תמונה שהייתה פחות יפה מהקודמת
בעיניו.
יום אחד, כשהלך ביער גדול ממדים, ליבו משך אותו למקום מרוחק
יותר ביער, וכך הוא הגיע למן פרח מיוחד שכמותו עוד לא ראה
בעולם. במשך כמה דקות הוא רק בחן אותו ובהה בו, מורשם מיופיו.
הפרח גדל לצד פרחים מאותו זן, והוא החליט לקטוף אותו ולשמור
אותו. כזה פרח לא מוצאים כל יום. בעודו מסתובב עם הפרח בידו,
הוא נתקל במישהי. כל כך מרוכז היה שלא שם לב שמישהי הולכת
לקראתו.
"Excuse me, can you help me out here?" היא שאלה ולרגע ליבו
צנח למטה. הוא בהה בה כפי שהיא - שערה השחור והארוך מרושל על
כתפיה, עורה השחום מהשמש מבריק מחלקותו, עיניה הירוקות
והמסנוורת, גופה הצנום עטוף בבגד לבן מלאכי, רגליה היחפות
והענוגות. "מה?" נפלט לו. עוד לא התרגל לחלוטין שהוא בארץ זרה,
והעברית הייתה כל כך שגורה בפיו. "איך לא ניחשתי. גם אתה
ישראלי" היא ענתה. לקח לו רגע להבין מה עומד מולו. היא היפנטה
אותו לחלוטין ובילבלה אותו לגמרי עם העברית שבפיה שלרגע הוא
עצם את עיניו בחוזקה כדי להיווכח כעבור שניה שעדיין עומדת מולו
אותה פיה שמדברת את שפתו בארץ זרה. "הכל בסדר?" היא שאלה
בתמימות. עכשיו הכל כבר חזר אליו והוא התעשת. "כן, הכל בסדר,
אני פשוט קצת התלבלבתי מזה שגם את מדברת עברית." "אתה יודע איך
זה, ישראלים נמצאים בכל מקום בעולם, אין לך לאן לברוח יותר"
היא ענתה בציניות. "את צריכה עזרה במשהו?" הוא שאל, נזכר במשפט
הראשון שאמרה לו. "כן, האמת היא שפניתי אליך כדי לשאול אולי יש
לך במקרה מושג איפה אנחנו?" היא ענתה, כשמבט מבוהל משהו על
פניה.
הוא חייך. החיוך הראשון שנגרם כתוצאה מבן אדם בעת היותו
באוסטרליה. "אני שמחה שאתה מחייך, אבל זה אומר שני דברים: או
שאתה יודע או שממש אין לך מושג", היא פירשה את חיוכו. "תירגעי,
יהיה בסדר. את רואה את הפרח הזה? קטפתי אותו לפני מספר דקות
ואני חושב שזה שפגשתי אותך מיד לאחר מכן, אומר שאת זו שצריכה
להחזיק בו מעתה ואילך." הוא הושיט את ידו שאחזה בפרח וקירב
אותה אל פניה. "הפרח הזה... הפרח הזה ממש יפה. אתה בטוח שאתה
רוצה לתת אותו לי?" היא שאלה, עיניה תלויות בו בהבנה. "הוא
שלך, בתנאי שתשמרי עליו".
ומאותו הרגע הוא שמר עליה כשם שהיא שמרה על הפרח. הוא לקח אותה
למקומות שעוד לא ראתה, חלק איתה את ההתרגשות שחווה כשראה
מקומות עם נופים מרהיבים וחיות בר נדירות. ביחד הם המשיכו את
המסע הבודד שלו, שהפך למסע משותף ופורה, שהלך והתעצם ככל שעבר
הזמן. הם למדו אחד את השני בדרך הכי טבעית. ברגעים הקשים הם
תמכו וידעו להיות שם כשצריך. אחרי זמן מה הם כבר לא היו
מאוהבים, הם היו מעבר להתאהבות. הם אהבו אחד השני בעוצמות
נדירות ולא ידעו איך זה להיות בנפרד.
אבל מאז שפגש אותה, אוסטרליה כבר לא הייתה האהבה שלו. התמונות
שצילם כבר לא היו תמונות נוף או תמונות של שקיעה בין הרים
כשהעננים מהווים רקע לבריאה. הוא צילם אותה, בכל דרך שיכל
להנציח דמות אנושית. כמובן שמאחורי דמותה הסתתרה האהבה הישנה
שלו, אבל הכל כבר לא היה אותו דבר. אחרי כמה חודשים ביחד הוא
כבר הפסיק להתרגש ממקומות חדשים בהם ביקר, והאהבה שלו אליה
הייתה הדבר היחיד שמשך אותו להמשיך, כדי לא להפסיק את המסע
המופלא של שניהם, כל עוד ביחד.
"לי, מעולם לא סיפרת לי מאיפה את, או על משפחתך שנותרה בארץ.
אני סיפרתי לך הכל, על אחותי הקטנה שירה ועל חכמתה המתוקה ושאת
חיי אתן בשבילה. על אימי הדואגת והאוהבת כבר שיתפתי בסיפורים.
על אבי העסוק והמוטרד שעסקיו יקרים לו מכל גם סיפרתי. אני
מתחנן, לי, חמודה שלי, פיה קטנה שלי, אולי תשתפי אותי גם?" הוא
ניסה בפעם המי-יודע-כמה להוציא ממנה כמה פרטים, ולו רק בשביל
הסקרנות. את תשובתה לא זכה לשמוע, כי פיה נחתם בלהבה בכל פעם
שרק העז להעלות את הנושא. בסופו של דבר אדם התייאש ודבק באהבתו
שגברה, גם אם רק לכמה רגעים, על הרצון לדעת.
אחרי חצי שנה ביחד באוסטרליה, הם החליטו לחזור. יותר נכון הוא
החליט והיא הסכימה. מעולם לא הראתה רצון לחזור לארץ, להתמודד
עם העבר ולהתבונן אל העתיד. הם בילו שבוע אחרון ביחד באוסטרליה
בעיר תרבותית ומתויירת, כתיירים מן המניין, וחזרו שזופים אך
רצוצים ארצה.
שבוע אחרי שנחתו, הוא עוד ניסה להשיג אותה. הטלפונים שנתנה לו
היו מנותקים והכתובת שהכתיבה לו הייתה שגויה. במשך ימים שלמים
נסע סביב אותם רחובות, מחפש את הכתובת "הנשרים 9" ומוצא שוב
ושוב רק אכזבה. החיפושים אחריה נמשכו שבועות. הוא השתמש
בתמונות שלה, עבר בבתים של כל רחוב "הנשרים" לשאול אולי ראו
אותה, התקשר לכל מספרי הטלפון שהתחילו עם אותן הספרות שנתנה לו
ורק הסתיימו בספרה שונה וחיפש אותה. אך שום דבר לא עזר. בהתחלה
היו תקוות בליבו שהיא עוד תתקשר ותפתיע אותו, תופיע מולו
בהפתעה, בדיוק כמו בפעם הראשונה שראה אותה. אבל היא לא נמצאה,
כאילו נמחקה מעל פני האדמה, והוא נותר עם לב אחד שבור לרסיסים
וחיים שלמים לפניו, לבדו. אחרי תקופה ארוכה בה הוא חי כזומבי,
חסר רגשות והנאה, הוא החליט לחזור לאהבה הישנה שלו, לאוסטרליה.
הוא הבין שאין טעם להישאר בארץ בלעדי לי. הפעם הוא ארז תיק קטן
יותר, יודע שיותר הוא לא יחזור.
יום אחד, זמן לא רב לפני החזרה המיודעת שלו לאוסטרליה, בעודו
ממלצר במסעדה בשביל להרוויח כסף לטיסה, נפלה התמונה של לי שאדם
החזיק בארנקו לרצפה. מלצר אחר שעבד איתו בדיוק עבר במסדרון,
הרים את התמונה ובהה בה ארוכות. "מאיפה יש לך את התמונה הזאת?"
הוא שאל את אדם. "למה, אתה מכיר אותה?" אדם שאל בחזרה, בעוד
הלב שלו מתחיל לדפוק במהירות. "מה זאת אומרת מכיר אותה? זאת
אחותי, לי." באותו הרגע אדם נהיה לבן, הוא הרגיש את רגליו
הרועדות תחת עומס משקלו ואת ליבו דוהר ומאיים לפרוץ מחזהו.
"א... אחותך?" הוא שאל. "מאיפה אתה מכיר אותה אדם?" "זוהי
לי... חייתי איתה באוסטרליה חצי שנה וכשחזרנו לארץ היא נעלמה
לי. אני לא מאמין שאני פוגש אותך. אתה לא יודע כמה חיפשתי
אחריה! אתה חייב לעזור לי למצוא אותה!" אדם אמר וכולו נרגש.
"יש רק בעיה קטנה אחת" אמר אחיה של לי...
ביום של הטיסה שלו, הוא נשא את תיקו המיועד לאוסטרליה על גבו,
והלך לבקר את לי, בכלא.
"רצחתי אותו" היא הודתה. דווקא לו, מכל האנשים שהוא יכלה
לבחור, היא סיפרה. "מה זאת אומרת רצחת אותו?" הוא שאל. באמת
שלא הבין. "זאת אומרת שעשיתי את זה, אחרי כל כך הרבה זמן בו
הייתי כלואה איתו, לא יכולה לעזוב אותו, החלטתי שזה הזמן לגמור
עם זה. תראה את הידיים שלי, אני עדיין רועדת..."
"לי, אני לא מבין, את חייבת להסביר לי. מה קרה? חזרנו לארץ
ונעלמת... עכשיו את מספרת לי שרצחת את חבר שלך, מה קרה?!"
והיא סיפרה לו הכל. היא סיפרה לו שכשחזרה ארצה החבר שלה לשעבר
החל להטריד אותה ואיים עליה לחזור אליו. מכיוון שלא רצתה בו,
אלא באדם, הוא היה מרביץ לה וכולא אותה בבית למשך ימים שלמים,
בתנאים-לא תנאים. המצב הזה נמשך כמה שבועות ולא הייתה לה כל
דרך לצאת מזה, עד שיום אחד... עד שיום אחד הוא התנפל עליה
במכות והיא כבר לא יכלה יותר. היא החליטה שהיא שמה לזה סוף
ומצאה את עצמה שוכבת מעליו ודוקרת אותו בחזה.
"למה לא אמרת לי כלום, לי? למה לא ביקשת עזרה?!" אדם שאל
ודמעות זולגות מעיניו. "כשהמצב החל להחמיר כבר לא הייתה לי דרך
לספר לאף אחד. נעלמתי מכולם, חיפשו אחרי, חשבו שחזרתי
לאוסטרליה. לא הייתה לי שום אפשרות אחרת. אתמול היה המשפט. פסק
הדין שלי היה הריגה כתוצאה מהגנה עצמית. הם פסקו לי 7 שנים
אדם, 7 שנים ארוכות ומייגעות בכלא."
אדם עמד בחדר המבקרים בכלא, תיקו על גבו. עתה רק נותר לו
לבחור. לחזור לאהבתו הישנה או לחכות בארץ עם לי.
