שמתי לב לשירה כבר במפגש הכיתתי הראשון. קשה היה שלא להבחין
בה: היא היתה גבוהה, יפה ומפותחת מאד לגילה. השמועות סיפרו
שהיא קיבלה מחזור כבר בכיתה ד'. אולי בגלל זה היה לי קל יותר
לקבל את העובדה שהיא התייחסה לכולנו כאילו אנחנו תינוקות
והסתובבה רק עם ילדים גדולים מאיתנו בשנתיים-שלוש.

היא ללא ספק היתה שונה מאיתנו, אבל בצורה מרתקת, מעוררת קנאה.
לא כמוני. היא תמיד ידעה את צעדי הריקוד הכי חדשים, התלבשה
בבגדים הכי אופנתיים (אפילו לפני שידענו מה היא האופנה
האחרונה) והקשיבה למוסיקה, שבדיעבד אני יודעת לזהות אותה
כקלאסיקה של הרוק, אבל אז נראתה לי מוסיקה מוזרה, קסומה, שייכת
לעולם אחר לגמרי.

למרות שהכיתה שלנו היתה די קטנה, כמעט שלא יצא לי לדבר איתה
ביום-יום. ודווקא נורא רציתי. היה בה משהו בלתי מושג שהקסים
אותי. משהו, שהיום אני יודעת שהוא חולשה שלי ויודעת להיזהר
ממנו, אבל אז עוד לא הייתי מאומנת. עוד הייתי חשופה.

כבר השלמתי עם העובדה שאני והיא שייכות לעולמות שונים לגמרי
כשהמורה מינתה אותה לראש חוליית משמרת בטיחות בחוליה שאליה
הייתי שייכת. נשכתי את השפתיים כששמותינו הוקראו, בזה אחר זה,
מסתירה חיוך פרטי. וחיכיתי, כפי שלא חיכיתי לשום דבר בחיי,
לשבוע שבו יהיה תורנו להשגיח על הצומת שמול בית הספר.

אנחנו היינו החוליה השישית. בינתיים הייתה חופשת חנוכה,
והתעודות כבר נראו באופק. אבל כאילו כל שאר התאריכים נמחקו
לחלוטין מהיומן, מחשבותי התמקדו בשבוע האחד שבו אני והיא
(ושלומי, אבל הוא לא נחשב) נעבוד כצוות, כשעה מדי יום.

באותו יום לבשתי סוודר חדש שסבתא שלי סרגה - אדום, עם צווארון.
החלפתי פעמיים את הג'ינס. ואחרי שעברתי את הביקורת של אמא
בבוקר, הוספתי שפתון ורוד בהיר, כמעט בלתי נראה. שלומי החמיא
לי כשנפגשנו בשער בית הספר, אבל בקושי חייכתי לעברו לפני
שמיהרתי להיכנס לבניין הישן, שם היתה המזכירות.

כמובן שלא נתתי לשירה לסחוב את המוטות הארוכים, עם תמרור
ה"עצור" בקצה. סחבתי אותם מהמזכירות לגמרי בעצמי, אפילו ששלומי
התנדב לעזור. השכמייה הצהובה הסתירה כמעט את כל הסוודר שלי,
אבל בזמן שחיכינו לשירה (שאיחרה) הספקתי לתקן את האיפור
ולהבריש שוב את השיער. הרגשתי קצת מטופשת, אבל לא יכולתי לעצור
בעצמי.

שירה ישבה בריחוק מאיתנו, על הברזלים הצבועים אדום לבן, ושרקה
לנו במשרוקית הפלסטיק האדומה שהיתה תלויה על צווארה בשרוך.
מלבד "פתח" ו"סגור" היא לא החליפה איתנו מילה. רק כשכמה
תלמידות כיתה ח' התגודדו מאחורי השלט שלי, ירדה שירה מהברזלים
והתקרבה. תנועה אוטומטית הסיטה את שערי אחורה. קווצת שיער
השתחררה מהגומיה שאספה את השיער שלי, מסתירה את עיניי שמצמצו
בעצבנות. שירה לא שמה לב. היא חייכה לעבר הבנות (היא אף פעם לא
חייכה לעברנו) והסיטה את שערה אל מאחורי אוזניה. היו לה
אוזניים בולטות, אבל אצלה זה איכשהו נראה יפה, לפחות בעיניי.
הקשבתי לדבריהן בשקיקה, משתדלת להיות כמה שפחות מורגשת.

למחרת לא היו חיתניקים, ושירה שוב ישבה על הברזלים, לועסת
מסטיק ומנפחת בלונים. החלטתי להראות בקיאות מקצועית, תוך
זהירות שלא להיתפס כמנסה לתפוס את מעמדה האחראי כראש חוליה. לא
רק שדאגתי להיות מרוכזת לחלוטין ולהגיב מהר, גם חסכתי לה את
הצורך לנזוף בשלומי כשהוא התחיל לחלום. פעם אחת, כשראיתי בצומת
המרוחק את המכוניות מתחילות לנסוע לעברנו, הערתי, "נראה לי
שהתחלף שם לירוק." אבל ההערה שלי לא עשתה שום רושם על שירה.
היא אפילו לא טרחה להביט בי, להנהן, או אפילו לשרוק במשרוקית.
בעצלנות היא פלטה, "סגור" ופוצצה בלון נוסף של מסטיק.

כך עבר לו השבוע, במהירות. יום שישי היה היום האחרון שלנו.
אחריו יעברו חודשים רבים עד הפעם הבאה שהחוליה שלנו תידרש למלא
את תפקידה שוב. יום שישי היה ההזדמנות האחרונה שלי לשנות משהו,
לעשות משהו שיחזיק מעמד גם מחוץ לצומת, בכיתה, אולי אפילו אחרי
הלימודים.

התעוררתי עייפה באותו בוקר. שטפתי את הפנים כמה פעמים ובהיתי
במראה במשך זמן ארוך, עד שאמא שלי נקשה קלות על הדלת ושאלה אם
הכל בסדר. השיער שלי לא הסכים להסתדר, אפילו אחרי שניסיתי
לאסוף אותו לצמה (בסוף פירקתי אותה, כמובן. אפילו אני ידעתי
שאני נראית לגמרי יורמית עם צמה). נדמה היה שהכל פועל נגדי.

איחרנו לצאת מבית הספר, כי שירה שוב איחרה. בשלישי בבוקר,
כששלומי איחר, נזפתי בו בכזה אופן שנדמה היה לי שהוא הולך
לבכות, אבל כששירה הופיעה סוף סוף בבוקר שישי ושלומי העיר הערה
בקשר לזה, הוריתי לו בעצבנות לשתוק.

עברנו את הדרך הקצרה לצומת בדממה כמעט מוחלטת. שלומי שאל משהו,
אבל אני לא זוכרת מה זה היה. הגענו לצומת. שלומי עצר. אני
עברתי למדרכה הנגדית, מנסה להשיג את צעדיה הגדולים והמהירים של
שירה,  והתמקמתי קרוב ככל האפשר לברזלים שעליהם ישבה, השלט
לפות בחוזקה בין ידיי.

העיניים שלי היו נעוצות במעבר החציה במשך כל הזמן, אבל יכולתי
להרגיש את נוכחותה מאחורי. הייתי אפילו אומרת שיכלתי להרגיש את
הנשימות שלה, גורמות לשערות בעורפי לסמור, אילולא ידעתי שהיא
ישבה רחוק מדי, כך שאין סיכוי.

פתאום, צליל נעלי אולסטאר פוגשות במדרכה. אני לא מעיזה אפילו
להסתובב. צעדים מתקרבים. העולם כולו משתתק. יד על כתפי. "את לא
שומעת מה שאומרים לך? פתח! פתח! תראי כמה אנשים יש כאן!"

הידיים שלי פועלות מעצמן. בזיכרון שלי הרגע הזה הוא כמו קטע
מסרט, מתקדם לאט לאט, מתפרק להמוני רגעים קטנים.

רק כשהיא הגיעה לאמצע מעבר החציה הבנתי. הוא היה גדול, אולי
בכיתה ט', עם שיער חלק וכהה ועיניים בהירות וישירות. היא רצה
וחיבקה אותו, ובחיבוק שלו היא נראתה הרבה יותר קטנה מבדרך כלל.
אז הם התנשקו, על הפה, והיא הסיטה את השיער אחורה וצחקה.

הכתף שלה התנגשה בשלי כשהם סיימו לחצות והמשיכו ללכת בכיוון
המנוגד לכיוון בית הספר. שפשפתי את כתפי בכף ידי הפתוחה, מנסה
להיפטר מתחושת הצריבה.

נותרו עוד כעשר דקות לצלצול ולנו לא היתה ראש חוליה. בלית
ברירה לקחתי את התפקיד על עצמי. במשך כל הזמן הזה שלומי לא
הוריד ממני את העיניים, והמבט שלו כל כך הטריד והכעיס אותי
שהייתי מסוגלת לעקור לו את העיניים באותו רגע. בחיי.

בדרך להחזיר את השלטים למזכירות נתקלנו במורה שלנו, ששאלה איפה
שירה. לרגע כל-כך התחשק לי להלשין עליה, אבל במקום נפלט לי,
"כאבה לה הבטן, אז היא הלכה הביתה."

שירה לא חזרה לבית הספר באותו יום. למשמרת הצהריים צירפה אלינו
המורה את תמי,  ראש חוליה ארבע, למרות ששלומי התעקש שאנחנו לא
באמת צריכים ראש חוליה ושהסתדרנו יפה לבד, כשאני נתתי את
ההוראות. אני שתקתי, נלחמת בדמעות שאיימו לפרוץ.

כנראה שהמורה התקשרה לשאול מה שלום שירה, כי ביום ראשון בבוקר
יכולתי להישבע שהיא חייכה אלי.

אבל זה כבר לא שינה הרבה. שלושה שבועות אחר-כך עברתי לבית הספר
למדעים, וחוץ מפעם אחת, בצבא, לא ראיתי את שירה יותר.