"אוו, תיראו מי זה" שמעתי קריאה מאחורי, הסתובבתי כדי לראות מי
זה, למרות שלא הייתי צריך ידעתי בדיוק מי יעמוד שם, בסך הכל
זאת הייתה אותה חבורה שם כבר כמה שנים אבל הסתובבתי, תמיד
הסתובבתי "מה אתה מסתכל לבנבן? לך, לך לאמא שץכין לך קצת
גפילטע, לך יא אשכנזי" צעק אלי ציון שעמד בראש החבורה שלו
שמשום מה חשבו שזה ממש מצחיק המשפט הזה ולא בפעם הראשונה,
בהתחלה זה עיצבן אותי, אחר כך התחלתי לרחם עליהם, על זה שבמשל
שנים הם לא מצליחים להתעלות על עצמם ולמצוא משפט אחר, קצת יותר
מתוחכם.
פעם הלכתי עם לי בחזרה הביתה "אוו האשכנזי" שמעתי את ציון צועק
"והחברה הזונה שלו", זה היה הקש ששבר את אותי הסתובבתי אל ציון
ולפני שהוא הספיק לאכל את התפנית המסעירה הזאת בשגרת חייו נתתי
לו סטירה בכל הכוח, יכולתי לבחור באגרוף או בבעיטה שללא ספק
היו מכאיבים לו הרבה יותר, אבל בחרתי בסטירה בסטירה כי עם כל
הכבוד לאגרופים ובעיטות אין מכה יותר משפילה מסטירה ועוד
מאשכנזי שכמותי. עמדנו המומים אחד מול השני לפחות שלושים שניות
מי היה יותר המום ציון, החבורה או אני אבל אחרי שלושים שניות
פתחנו בריצת אמוק כאשר אני בראש בורח וציון וחבורתו אחרי,
צעקתי ללי שאני אפגוש אותה יותר מאוחר ונעלמתי בפינת הרחוב
רצתי כל כך מהר שהפתעתי אפילו את עצמי אבל ההשפלה עשתה משהו
לציון וגם הוא רץ מהר מאוד למרות המשקל העודף הרב בדמות
שרשראות זהב שנשא עליו. אחרי שני רחובות הצליח להפיל אותי ציון
על הדשא בגן הציבורי, ותוך שניות ציון וחבורתו בהרכב מלא
הפליאו בי את מכותיהם, אהל אני לא ניסתי להתנגד או לצעוק רק
חיכיתי שיסיימו, מה שקרה מוקדם בהרבה משצפתי, כשציון הבחין
שאני לא מתנגד הוא סימן לכולם להפסיק, הוא הרים אותי על רגלי
ואמר לי "אתה, הרבה כבוד יש לך, מגם על החברהש'ך לא בוכה לא
צועק" הוא תפס לי בערוף והתקרב קצת "אשכנזי מניאק אבל אם הרבה
כבוד" ונתן לי סטירה ספק חברותית ספק כדי להכאיב לקח את החבורה
שלו ונעלם.
כשנכנסתי הביתה אנא שלי זינקה עלי "מה קרה?" "מה..אה..כלום
הלכתי מכות" עניתי בחוסר עניין מופגן "אוי זה נורא קיננה אמא
"אה זה כלום היית צריכה לראות הבחור השני" חייכתי חצי חיוך
מריר והלכתי למקלחת.
מאותו יום ציון וחבורתו כבר לא נטפלים אלי ולעיתים ציון אפילו
טופח לי על השכם ומתעניין בשלומי. נשארתי אומנם אשכנזי אבל
אשכנזי עם הרבה כבוד.