אני שונא אוטובוסים, בכל יום ראשון בבוקר אני מצטופף לי באחד
הספסלים אני נצמד אל החלון את הרגליים ונכנס לפוזיציה הבלתי
אפשרית הזאת שמתאפשרת רק באוטובוס, הנשק דופק לי את הברכיים כל
הדרך ואני כבר יודע ששלושה ימים כל הגוף יכאב לי בגלל הפוזיציה
הזאת, אני כבר רואה את הסמל צועק עלי "מה קרה שוקו, קשה לך?"
ואיך שאני מסנן בלב שישתוק וכמה שאני יותר  טוב ממנו בהכל.
הדרך תמיד ארוכה נוראה וקצרה מידי, כשאני מנסה נואשות לתפוס
כמה רגעים של שינה. אבל השינה הזאת תמיד טרופה ואיך שהוא אני
גומר את הדרך עייף יותר ממה שהייתי בתחילתה, אני פשוט שונא
אוטובוסים.
אני אוהב אוטובוסים, בכל יום שישי בשעות הבוקר המאוחרות,
ולפעמים אפילו בימי חמישי בערב אני מתרווח לי באיזה ספסל צדדי
ושום דבר לא יכול למרוח לי את החיוך מהפרצוף אני משאיר הכל
מאחור, האבק והחול הסמל והכל, וחוזר הביתה, לאוכל הטוב של אמא,
למיטה החמה שלי ולשנת הצהרים הארוכה, והכי חשוב לאישה שאני
אוהב, שתמיד מחכה לי בציפייה מתמדת ומזנקת עליי בשמחה מלאת
נשיקות איך שאני מגיע וכלל לא משנה לב שכבר ארבע ימים לא
התקלחתי או החלפתי גרביים, אני ממש אוהב אוטובוסים ביום שישי
בבוקר.
אני ממש שונא אוטובוסים ביום ראשון בבוקר...