איך זה קורה שמחליטים כזה דבר?
למה היא החליטה שזו הדרך?
יום אחד היא קמה בבוקר וידעה שאין יותר תקווה. שזה הסוף ואין
יותר לאן להמשיך מכאן. אז היא החליטה לקום ולעשות את המעשה
הסופי והסופני. להפסיק לחיות.
זה לא שהיא היתה אומללה באופן מיוחד. היא העריכה כבר פעמים
רבות שישנם אנשים אומללים יותר ממנה או לפחות אומללים באותה
רמה. אבל היא גם אף פעם לא היתה מאושרת וזה מה שאכל אותה
מבפנים.
חוסר האושר, חוסר הסיפוק. החיים היומיומיים הללו שהכניסו אותה
יום אחד לדיכאון. שוב זה לא היה דיכאון עמוק או מיוחד. רוב
האנשים, כך היא קראה בעיתון פעם, לוקים באיזהשהו דיכאון במהלך
חייהם. הדיכאון לא עזב אותה כבר שלושים שנה בערך. שלושים שנה
היא מסתובבת ומרה שחורה אופפת את נשמתה המיוסרת.
עם הדיכאון באה גם ההידרדרות הפיזית. האכילה הכפייתית, כאבי
הגב והנורא יותר מכל היתה העייפות התמידית ששרתה עליה, שגרמה
לה לישון רוב שעות היממה ועדיין אף פעם לא להרגיש רעננה. היא
זכרה במעומעם איך בצעירותה היא נהנתה לישון כי נהנתה מתחושת
הקימה, מתחושת הסיפוק של שינה טובה. ועכשיו היא הלכה לישון
בתקווה שלא תקום לעולם.
הכאב והכעס שרדפו את חייה, הפרצוף הנאה שלה שהפך לחרוש קמטים
ונרגן, ההתרחקות מבני אדם. הידיעה שילדיה לא רוצים בקרבתה.
הידיעה שהחמיצה את חייה בטיפול באנשים אחרים.
היא חשבה על זה שוב. חייה לא היו רעים במיוחד, אבל האושר
הניכסף הזה שכולם חיים בשבילו, היא אף פעם לא הגיעה אליו. כל
חייה עברו מבלי טיפה אחת של אושר, כמה נורא.
ילדות לא מאושרת מלווה באמא שאפתנית ואבא חורג. לאחר מכן חיים
קצרים בקיבוץ שם פגשה את בעלה לעתיד שהעריצה אותו ואהבה אותו
בכל נשמתה, אך ככל שאהבה אותו כן התאכזבה ממנו, הוא התגלה כעוד
אדם רגיל שהחיים הפכו אותו למריר וחסר יחוד. אותו בעל שבהמשך
הדרך בגד בה והיא חשבה שסוף העולם הגיע, עד ששיכנעה את עצמה
ש50% מהזוגות חווים את חווית הבגידה ויש מקום לסלוח. היא למדה
באוניברסיטה משהו שלא רצתה בו רק כי לא התקבלה לרפואה. ולאחר
מכן באו הילדים. שלושה ילדים שמהם ציפתה לגדולות ונצורות
ושלושתם יצאו חסרי שאיפות, היא לא האשימה את עצמה כי היא ידעה
שכל חייה היא דאגה להם ככל יכולתה, עבדה בבתי חולים במשמרות
לילה בכדי שיקבלו את החינוך הטוב ביותר, כל מה שרק ירצו, היא
דאגה שילכו לכל החוגים הנכונים ובעיקר היא אהבה אותם. אבל זה
לא מספיק. הם איכזבו אותה כל אחד מהם בכל פעם מחדש. לבסוף היא
התיאשה אפילו מלהתאכזב.
אז היא החליטה בגיל 63 שזהו, אין אושר ובודאי שכבר לא יהיה.
הסוף הגיע. היא חשבה לעצמה שישנם עוד כמה מקומות שהיתה רוצה
לבקר בהם לפני שהכל יגמר. היא הודיעה לבעלה והילדים שעוד
שנתיים היא תתאבד. הם קיבלו את הידיעה כעוד קוריוז שלה. הוא
היה בעלה והם היו ילדיה אבל הם לא ניסו אפילו לשם הנימוס להגיד
לה "לא אל תעשי את זה" אז היא ידעה בוודאות שבשנתיים הללו היא
תעשה ככל העולה על רוחה. סך הכל מגיע לה.
אחרי שנתיים היא לקחה את האקדח הלכה לים ניכנסה למים וירתה
בעצמה ברקה.
אני נישארתי כאן אחריה יודעת שגם אני כבר לעולם לא אהיה
מאושרת.