גם הערב היא באה, יש לה כובע חדש, מעין ברט, משוח אחורה על
השיער המסורק. אישה הדורה שנכנסת לקפה תל-אביבי, יושבת בפינה
בצד, איציק המנהל דואג לשמור לה את השולחן. גברת בלום, הוא
קורא לה, עם חיריק בגימל וסגול בבית. הוא טוען שהיא הקמיע של
הקפה. הוא מתגאה. חמש שנים היא כבר באה אליו, לקפה שלו, כמוהו
יש עוד שלושה ברדיוס הקרוב. רונית המלצרית אומרת לי לגשת אליה,
מתישהו תצטרכי להתרגל אליה, ל- Weirdo של בית הקפה. אני ניגשת
אליה, השעה כבר אחת-עשרה בלילה. היא מזמינה תה וכמה עוגיות.
הפנים שלה יפות, מקומטות אבל עוד שומרות חסד לימים טרופים,
אישה מרשימה שהזדקנה. רונית אומרת שהיא היתה שחקנית בהבימה, אז
כשעוד דמויות מהצגות היו מיתוסים. אני לא שמעתי על שחקנית בשם
בלום אבל אני רוצה להאמין לה. יש משהו בשחקניות מבוגרות שגורם
לי להתייחס אליהן ביראה קדושה, כמו היו חצי-אלות, אלמותיות,
בגיל שבעים פלוס הן עוד מתפקדות, ואפילו מרגשות. וגם גברת
בלום, אפילו שהיא כבר לא משחקת, היא מרגשת. היא מסרבת לדעוך,
חיה את החיים, קוראת את העיתון רק בערב, כשהחדשות כבר לא
חשובות. כל לילה, בשעה אחת-עשרה היא מגיעה, מזמינה תה ועוגיות,
מוציאה מהתיק עיתון "הארץ" של היום, מגזינים לפעמים, מידי פעם
כותבת, מכתבים? רשימות אולי?  איש לא יודע עליה, הטבח טוען
שראה אותה הולכת ברח' דיזינגוף עם פקינז, איציק המנהל מספר
שראה אותה בסרט של חצות. אני מגישה לה את התה. היא מסיטה את
הראש מהקריאה ומחייכת אליי, רוצה לאמר תודה. אחרי חצי-שעה אני
ניגשת אליה שוב, משהו מושך אותי אליה, הכובע שלה יפה, הוא הולם
את הפנים הצרים.
- את רוצה עוד קפה, גברת בלום?
- לא, תודה, יקירה.  
- משהו אחר?
- לא, לא.
זה יפה שהיא אומרת "יקירה", כבר לא משתמשים בזה היום, חוץ
מלפעמים במכתבים נוסח "שרון יקירה". הכל כמו לקוח מפעם, גם
היא, כולה, חלק מאוצר נשכח שממאן להישכח. היא לא מדברת עם איש,
הנוכחות שלה לבדה, הקבועה, ממקדת את העין. והכובע שעל הראש, כל
יום אחר, מלתחה שלמה של כובעים. בארץ ששונאת את השונות, גברת
בלום היא מוצג ארכיוני זנוח, אבל כאן, בבית הקפה התל-אביבי,
גברת בלום היא אלילה, אלילת הלילה. הבדידות שלה, הנערצת, לא
מבקשת צידוק או הכרה, גם לא חבר. היא פשוט שם, גברת שאוהבת
לשבת בקפה לפני השינה, לשתות את התה ולהתערות בחיים שפעם אולי
היו שלה.
אחרי שהיא מסיימת לקרוא את העיתון, היא מסמנת לי, אני ניגשת
אליה, היא מבקשת חשבון, שוב אני יקירה. איציק מתעקש להגיש לה
את החשבון, קול מתחנחן, מקווה שהיה לך נעים גברת בלום, עם
חיריק בגימל וסגול בבית. היא לא עונה, מנידה ראש בנימוס, קמה
ויוצאת את הקפה. אני מביטה בה הולכת. בדרך חזרה לדירה, אני
צועדת ברחוב דיזינגוף, בדרך רואה חנות כובעים, "כובעי בלום"
כתוב על השלט. אני צוחקת. מחר, כשאראה אותך בקפה, גברת בלום,
אשאל אותך "ומה שלום אדון בלום מחנות הכובעים?"  ואם יותר לי
לשאול "איפה האדון? למה הוא לא איתך? למה קוראים לשניכם
'בלום'? אולי את המאהבת? אולי האחות?"  ובעצם לא אשאל. אשאיר
אותך באלמוניותך, את יפה בגלל השתיקה, זו ההילה העוטפת אותך,
מגינה עליך מהרפש, מסתירה אותך מההמון. את יוצאת בלילה, אשת
צללים, סינדרלה של פעם, כוכבת של פעם. אולי. והכובע שעל הראש,
כל-כך הולם אותך, כל-כך מסווה. אותך, את מי שהיית, את מי שלא
היית. לעד ירקמו סביבך סיפורים, עבר בדוי, היסטוריה מומחזת,
ואני אהיה בראשם. אני לא אתן לך לגמור, גברת בלום, אישה זקנה
שנכנסת לקפה תל-אביבי בשעה אחת-עשרה בלילה.