יש את שמוליק שאחותו קוראת לו שמול
ויש את מרים שהיא אחותו
ואמא כבר מתה, ואבא עוד מזמן
ושיר אחד של אהוד בנאי: "הילד בן 30, יש לו חום גבוה, הוא ישן
על הספה בבית הוריו..."
והוא כבר בן 32, ורווק, ולבד. וגם מובטל, לא עושה כלום, קם כל
בוקר, מבין למה, אבל לא יודע מה יעשה. לפעמים יוצא מהבית, רק
כדי לצאת, מטייל. ושוב, חוזר לדירה של ההורים, של אמא לפני
שחלתה בסרטן, והוא, שטיפל בה. אחרי שמתה היה ברור לו ולמרים
שהוא ימשיך לגור שמה "ולאן תלך שמול?"
בסופי שבוע מרים מזמינה אותו לישון אצלם, בעל נחמד יש לה, ובת
מקסימה, אפילו שהוא קצת מפחד ממנה. ענת הם קראו לה, תמיד מרגיש
שהיא מצליחה לקרוא אותו, לדעת כמה בודד. מרים קטנה שכזו. ושבת
אחת, כששמוליק עזר למרים להכין את ארוחת הצהרים, היא ביקשה
ממנו שיעזור לה לסדר את הבויידם, שנים היא לא נגעה בו ועכשיו
היא רוצה קצת לסדר "ובלאו הכי יש לך זמן, ואולי תעשה משהו
מועיל?"  הוא התעלם, והמשיך לחתוך את העגבנייה, היא המשיכה
לפטפט. רגע לפני שרם הגיע לשולחן הוא הסכים, אמר שיבוא מחר,
ועזרה הוא לא צריך.
למחרת, הוא נכנס לבית הריק, עוד שמע את הדיי המולת הבוקר.
הסתובב קצת בחדרים, חיטט במגירות ואז עלה על סולם, אדיש ובטוח.
קצת הציץ, דחף את הראש, רחרח את החנוק. עדיין לא היה מיומן, את
הפנס הגדול לא הביא. בעיניים מאומצות החל מבחין בפרטים,
קופסאות נעליים, מזוודה ישנה, מאוורר לא פעיל, אהיל מנורה,
שטיח מרופט, בקבוקים חלודים, ג'אנק לא-שמיש. חשב שבכל בית צריך
שיהיה מקום כזה, מקום של האימפוטנציה. האמת היא שהוא לא ידע
מאיפה להתחיל, בעצם מה לעשות, אולי כדאי להוריד הכל למטה ואז
למיין, אבל איך יידע מה לזרוק ומה להשאיר. החליט שעד שמרים
תבוא יפשפש קצת בדברים. בינו לבינו אמר איזו מילה יפה זו
"לפשפש" וכ"כ מתאימה לסוג עיסוק שכזה, ובלהט הסקרנות, שלפתע
קיננה בו, מצא עצמו שוכב כל-כולו במעלה הבויידם, מחפש ובודק
ומקלל את עצמו על ששכח את הפנס. הוא יצא משם רק כשמרים שבה
הביתה, אחרי שאספה את ענת מהגן. הוחלט ביניהם שמחר יבוא שוב
וביחד, הם יסדרו את הדברים, הוא יוריד והיא תמיין, הוא אפילו
התנדב לנקות. אפילו את עצמו הוא הפתיע. מה היה בבויידם שנתן לו
עונג שכזה, שאל את עצמו, כשהיה כבר על האוטובוס בחזרה לבית
ההורים. באותו ערב הוא הרגיש מדושן, הכין לעצמו ארוחה מפוארת,
ובלילה התקשה להרדם, חיכה למחר שיבוא. בשעה שמונה כבר היה אצל
אחותו, ועוד לפני שכולם הספיקו להתפזר, נכנס פנימה. ענני האבק
לא הרתיעו אותו, בעצם הם השרו עליו חיות גדולה, לבלבו את
החושים. לפעמים היה שומע את אחותו קוראת לו "שמול, הכל בסדר?!
לא חם לך מידי שמה?!". והוא לא טרח לענות, שקוע כ"כ היה בנבכי
המסתורין, בקסם של העבר שהכל זנחו. וכשהוא הופג, ידע שהגיעה
העת לרדת למטה ולסדר, ולמיין, ולטלטל את הנושן. חצי מהפריטים
נמצאו לא שמישים, והכל רוכז בפינה צדדית, נידונים להשמדה או
למסירה. את היתר הם ניקו והחזירו לבויידם, למקרה שאי-פעם מישהו
יזדקק להם. כשעלה שוב למעלה, בפעם האחרונה, חש איך ליבו יוצא
אל הפריטים הללו, ששנים רבות יעברו עד שיזכו שוב לראות אור
יום.  בעיקר התמכר לחושך, שרק אלומת אור קטנה הצליפה בו,
ולשליטה עליה. כשיצא ממרים חש מסופק ומוחמא כפי שהרבה זמן לא
חש, וגם, ובעיקר, עצוב ומדוכדך.
ארבעה ימים אחריי, צלצל אצלו הטלפון, והוא ידע, מרים מזמינה
אותו לבקר אצלם שוב. הכל היה כ"כ צפוי, אבל אז בסוף השיחה היא
נזכרה במשהו: "תשמע, שמול, סיפרתי לאתי, אתה מכיר אותה? חברה
שלי, על מה שעשית בבויידם וכמה שעזרת לי, והיא אמרה שגם היא
ממזמן רצתה לעשות את זה אבל לא היה לה חשק. אז אולי תהיה מוכן
לסדר גם לה?! היא תשלם לך, ותבקש הרבה, אל תתפשר, זו לא עבודה
קלה. טוב?  מה אתה אומר, שמול? טוב, תחשוב על זה" והוא אמר
"כן, אני מוכן". הוא לא אהב אותה במיוחד, את אתי-זו, אבל משהו
בתוכו דחף אותו, ובגללו צלצל אליה מיד, קבע יום ושעה, סיכם על
המחיר ונוכח לדעת כמה צדק, הבחורה היתה נודניקית אמיתית.
ביום המיועד הופיע בסרבל בלוי וכל הציוד הדרוש ובלי הרבה דברי
נימוס עלה אל הבויידם. הכל היה צפוף יותר, וארוז באלף שכבות
ניילון, מאובקות מיותר לציין. אבל היה שם גם משהו אחר, לא רק
קופסאות נעליים וסמרטוטים ישנים, היה שמה זיק של עתיקות,
הדברים באמת היו ישנים, אולי שכבו כך חמישים שנה. והוא היה
נרגש, עליז כמעט, לתדהמתה של אתי-זו, שחשבה לעצמה "איך נייבך
כזה נולד לאחות מוצלחת כזאתי". לאט ובזהירות הוא שלף את
הדברים, רפרף בעדינות על כלי חרסינה וכסף, אלבומים ישנים,
אפילו עששית הוא מצא. אחח, מה שאנשים מחביאים בחושך, נאנח.
אחרי שהוציא הכל, נח בינתיים בעוד אתי-זו בוררת את הדברים, מעת
לעת מספרת לו על פריט זה או אחר. הוא הסתכל עליה, ויותר התבונן
באוצרות הקטנים שהיא מחזיקה בידה. סבא עשיר, היא אמרה, והוא
הוריש לה את כל זה, רק לה. אבל היא לא יודעת מה לעשות עם הכל,
למכור היא לא תמכור, ובינתיים זה בבויידם. באותו רגע עלה בו
רעיון, הוא יבקש ממנה שתתן לו משהו אחד, זיכרון ממנה, כך הוא
אמר. אתי-זו היתה קצת מופתעת אבל לא ידעה מה להגיד, לבסוף
הסכימה לתת לו פנקס קטן מצופה כסף. האמת היא שהוא לא כ"כ אהב
אותו אבל לא אמר כלום. אחריי המיון והבירור הוא העלה שוב את
הדברים, הניח אותם בעדינות, בחרדת קודש, לקח את הכסף ויצא את
הבית. הוא החליט ללכת ברגל, בידו האחת החזיק את הפנקס המוכסף,
אולי ישתמש בו לכתיבת הודעות. אבל למי יש לו הודעות להשאיר?
ואז הבזיקה בו ההארה, הוא ינקה בויידמים כמקצוע, כג'וב,
כפרנסה, כשליחות.
בטלפון, כשסיפר זאת למרים, היא חשבה שהשתגע, אבל אחרי חצי-שעה
התקשרה אליו ואמרה "שמול, אני חושבת שזה רעיון מצוין, סוף-סוף
תעשה משהו עם עצמך, אפילו שזה להתעסק עם הזבל של האחרים". והוא
היה מאושר, כ"כ מאושר, יש לו ייעוד, הוא יודע מה יעשה כשיהיה
גדול. והוא כבר כ"כ גדול. למחרת, הוא התקשר למחלקת המודעות של
'ידיעות' והכתיב להם מודעה:
"האם אתם יודעים מה שוכב אצלכם בבוידם?
הפתרון - שמול החתול - מנקה ומסדר בויידמים, בכל יום ובכל שעה,
קטנים וגדולים"
הוא חשב שהמודעה מאד יצירתית, והטלפנית במוקד לא ידעה איך
לאכול אותו. הוא בחר לקרוא לעצמו שמול החתול כי חתולים תמיד
עולים למקומות גבוהים, ומגיעים לכל מקום, ולא רוצים לרדת משם.

רק אחרי שבועיים צלצל הטלפון.
אישה דיברה בצד השני של הטלפון, אמרה שהיא לא יודעת אם הגיעה
לכתובת הנכונה, ובכל אופן, היא תשמח אם יסביר קצת את המודעה.
היה לשמוליק הרבה זמן לחשוב על התשובה, שבועיים כאמור, ושלא
כהרגלו הוא דיבר ודיבר, סיפר על האבק שזה עושה ועל הבלגן,
שאח"כ נהיה מסודר, ועל העצלות של האנשים. את האוצרות הקטנים
הוא לא הזכיר, חשב שזה לא פרקטי. והיא הקשיבה לו, רק אחרי ששתק
אמרה בהיסוס: "תבין, זה לא משהו כזה, כמו שאתה מתאר, אני חושבת
שהחתולה שלי מתחבאת שם...". והוא לא ידע מה לאמר, לזה לא
התכונן, ואיך יגיד לה שהוא קצת מפחד מחתולים. וכאילו הרגישה
בהיסוס שלו, אמרה האשה מהעבר השני של הקו: "כבר כמה ימים לא
ראיתי אותה ואני שומעת משם כל מיני קולות... אולי תסכים לעלות
לשם ולראות מה קורה, אני, אני, איך נאמר? קצת מפחדת לעלות".
אין מה לעשות, מקרה חירום, מקרה חתול, והוא הסכים, אמר כמה זה
יעלה, שיבוא עוד שעתיים וניתק את הטלפון. פתאום התחרט שקרא
לעצמו 'שמול החתול'.
כמה שעות אחרי, האשה שעמדה מולו נראתה מבוגרת, מבוגרת יותר ממה
שנשמעה. היא הובילה אותו לבויידם, הגישה לו סולם, שאלה אם הוא
רוצה לשתות משהו, והתיישבה על הספה ממולו. שמוליק היה נבוך,
ביקש כוס מים, ובינתיים, עד שחזרה, ניצל את הזמן לעלות למעלה,
להסתתר. היא היתה נאה, מושכת אפילו, למרות שהיתה מבוגרת ממנו
בעשרים שנה לפחות. חשב לעצמו, מה גברת כזו, איכותית (הוא ידע
שהיא איכותית) חיה לבד, בלי גבר לצידה. אבל הוא ניסה לא לחשוב
על זה, היתה לו משימה לעשות והוא יתמקד בה, בקולות שהוא שומע,
קוראים לעזרה. הוא דחף את עצמו במעלה המבוך, שהפעם היה ארוך
מהרגיל וניסה לאתר את מוקד הרעשים. בדרך נתקל בארגזים סגורים
שקראו לו לפתוח אותם, לגלות את העבר של האישה המסתורית, אבל
הוא עקף והמשיך הלאה. בנקודה מסוימת הפכו הקולות לחזקים יותר,
ובברור שמע, לא מפה אחד הם בוקעים. זוחל בזהירות, הוא התקרב,
חושש ממה שימצא, ואז הוא ראה - את החתולה מיניקה חמישה גורים.
דממה, בהלה, היסטריה, והוא חזר. בשטף מילים סיפר לאישה את מה
שראה, ואיך היא, החתולה, נראתה מפוחדת, ומפחידה, ואולי, הוא
אמר בסוף, כדאי שהיא תעלה בעצמה ותוציא אותם משם, כי זה מסוכן,
במצבה, לגעת בה. ואיך בלי שהוא צפה את זה, היא התחילה לבכות,
ולבכות ועוד קצת והוא לא ידע בגלל מה - בגלל שהחתולה שלה
המליטה או בגלל שהיא צריכה לעלות למעלה. שמוליק ניסה להרגיע
אותה אבל הרגיש כ"כ טיפש וחסר תועלת, ואולי זה עזר, כי אחרי
כמה רגעים, היא, הגברת הזו האיכותית, עמדה מולו זקופה ואמרה:
"כל הבעלים שלי קבורים שם ודווקא שם היא בחרה להמליט... ידעתי,
ידעתי שהיא תעשה לי דבר כזה. טוב, אם כך, אין ברירה, צריך
לעלות, ואתה תעלה איתי, אחרי, כלומר, תראה לי את הדרך". שמוליק
לא ידע את עצמו, זה היה הרגע המתאים להיבלע, ופה לא היה בור,
אפילו לצאת מהדלת לא העז. ועוד לפני שהוא חשב על זה, כלומר, לא
חשב, היא כבר היתה במעלה הסולם, רגליה המחוטבות משורבבות מקצה
הפתח. הוא עלה. שוב ראה את הארגזים הסגורים, וכ"כ, כ"כ פחד.
כשהם קרבו למקום המרבץ, נשאר מאחור, סופר את השניות, והצרחות
של החתולה, והקללות של האישה, והיללות. ולבסוף שקט. והם כבר
בדרך החוצה. שמוליק כבר לא נשם, פתאום הפריע לו האבק. הוא רצה
לצאת, לברוח, הכסף לא עניין אותו. וכאילו כלום, בקול מתחנחן,
נשענת על השידה היא אמרה: "אני רוצה שתדע שאני מאד מעריכה שבאת
בהתראה כה קצרה, מכבי-אש, אתה יודע, לא היו מתייחסים". בטח,
בטח, אני מבין, לא היו מתייחסים, ובינו ובינו התפלל, רק לצאת,
רק להשתחרר מפה. וזה קרה, הוא יצא אל הרחוב, והאויר נראה פתאום
כ"כ יקר ונעים, וחופשי.
בבית, שקוע בתוך השמיכה, לא ענה לטלפונים, אפילו ידע שזו מרים.
לעצמו חשב, לא כך הוא חזה את הדברים. מה בסה"כ ביקש? להציץ
קצת, לחטט בנשכח, לחזר אחרי ההיסטוריה, ואולי, אם אפשר, למצוא
את התמונות של לולה צ'יפרולה ... אח"כ נזכר שאפילו מזכרת
מהאישה לא לקח.
אבל גם משהו אחר, חדש ולא מוכר החל מפמפם בו, ריגוש חודרני
וצורם, מרטיט את קצות האצבעות והאף, מבעבע את העיניים. האצבעות
שממשמשות, והאף הטחוב, והעיניים שבורקות בחושך. והיופי. כזה
הוא לא ראה גם באישה הזו, המבוגרת. והוא כבר עונה לטלפונים,
למרים שכבר דאגה ו"כמעט שבאתי אליך, לראות שלא נשארת תקוע באחד
הבויידימים", ולאנשים שמתקשרים להבין את פשר המודעה. הוא עונה
באדיבות, מסביר ומפרט, אבל מצדו גם בוחן וחוקר, ולמה, וממתי,
ואיך. כי עכשיו הוא יותר בררן, ולמד את הלקח. ומכל האנשים
שהתקשרו הוא בחר באחת, שנשמעה נחמדה ועדינה, ואמא טובה. כי לא
לעצמה היא מזמינה את השירות, בת יש לה, חולת אסטמה, בת 25 וכבר
במצב קשה, וכי הרופא המליץ להילחם באבק. ושמוליק הסכים לכל
מילה, בלי היסוס נענה, כאילו היתה זו הזמנה לחתונה. והתאריך
והמיועדת היו רשומים לפניו בפנקס המוכסף שאתי-זו נתנה לו מתנה.

הנה הבניין, והנה הדלת ושלט "שרון הכט", מאשש את השם, ששינן
ושינן כל הדרך. צלצול, דלת נפתחת, ויד פרושה מושטת, "נעים מאד,
שרון, חיכיתי לך". הוא מועד ומיד קם, מאושש לרגע ושוב סחרחר
למבטה. ותודה, לא! לא כוס מים ולא לשבת רגע, רק להתחפר בתוך
החושך, להירגע. אבל היא היתה סקרנית ורצתה לדעת - למה דווקא
מקצוע כזה, ומה-פתאום, ומה פשר השם ודרך אגב: "יכול להיות
שאנחנו מכירים, שמול?"  
- "שמוליק, שמוליק תקראי לי, רק אחותי קוראת לי ככה"
- "בסדר, שמוליק, אין בעיה, למרות שנדמה לי שבעיתון אתה
'שמול'"
- "כן, כן, זה רק בשביל... (רגע מחשבה) החרוז".
- "K.O., אז מה אתה אומר, נראה לך שאנחנו מכירים"
- "לא, לא נראה לי, אני קצת יותר מבוגר ממך. בכמה שנים"
- "אה, באמת?! ודווקא לא נראה. טוב, לא משנה. מה שצריך לעשות
זה להוציא את כל הדברים מלמעלה, לאבק, לסדר ו..." ויותר הוא לא
הקשיב.
הוא שכב בתוך הבויידם כל הבוקר והצוהריים, פשפש והזיז, והרבה
נח, סתם שכב, הזה. אבל לא באמת חיפש ובאמת לא מצא. שם, למעלה,
היה לו טוב, ובטוח, ודומם. והיא היתה כ"כ חיה. ומה לעשות,
שצריך להשתין וגם להוריד את הדברים, ולנקות ולעטוף.
בסלון, על השולחן הוא ראה סנדביץ' מונח, מקווה שיהיה לו טעים,
לא רצתה להטריד אותו ובין-כה לא טוב לה עם אבק. נחמד מצידך, את
נחמדה ויפה, והלוואי והיה לי האומץ להגיד לך את זה ו"כן,
הסנדביץ' טעים. תודה". הוא לועס ושותק, מידי פעם מתבונן בה,
רוחצת כלים, מנחש מה אחותו היתה אומרת פה עכשיו, וסוגר. בהכנעה
חזר לבוידם, מותש ועצבני, וזמן רב נשאר שם עד ששמע אותה קוראת
לו, וביחד הם סידרו את הדברים, המהמו מילים. וכעת, עוד יותר
היה עצוב כי גם בה דבקה שתיקה, השתיקה שלו, כמו מחלה הרסנית,
שמאגדת את כל התאים בגוף לתא אחד, קפוץ ואטום. היא הבינה
ונאלמה. ובסוף זה נגמר, העבודה כלומר. רק צריך לקחת את הכסף,
להגיד "היה נעים" וללכת. אבל לפני זה, צריך לעשות דבר אחד,
אחרון.
בעיניים מגמגמות הוא מישיר אליה מבט ומבקש, מבוישות, מזכרת
קטנה, נוהג כזה שיש לו, מוזר, כן, הוא יודע. זה  מצחיק אותה,
היא צוחקת, גם הוא, וכבר לא צריך לדבר. "בטח, בטח, שאני אתן
לך, רק תן לי לחשוב מה, או שאולי אתה רוצה לבחור משהו בעצמך?
ובעצם, למה לא?! הנה קח מהקופסא הזו, בפינה". הוא ניגש, מפשפש,
מפשפש (כמה שהוא אוהב את המילה הזו) ודולה (גם זו מילה יפה)
משם עגיל בודד בצורת טיפה. הוא כבר מכניס אותו לכיס ופתאום:
"אבל בתמורה גם אתה צריך להביא לי - משהו, לא משנה מה". זה
הזכיר לו תערוכה שפעם ראה במוזיאון  תל-אביב, היה שם מוצג של
מדפים, מדפים ועליהם כל מיני פרטים, וכל אחד בא, שם משהו ולקח
משהו אחר. מוצג אקטיבי שכזה, זה מצא חן בעיניו, הניגוד. ועכשיו
היא רוצה לשחק איתו, במשחק שהוא בעצמו התחיל, ולא חזה את סופו.
והוא הגיע, הסוף, ונשאר רק לשחזר, איך הושיט לה את היד ותחב
לתוך ידה פתק: "שמול את יכולה לקרוא לי". ויצא.
- "אז מה, שמול, איך הולך בעסקיי הבויידמים? יש עבודה?"
- "כן, כן, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל "
- "אני שמחה בשבילך, אתה יודע?  רק חבל שאמא לא רואה אותך
עכשיו. היא בטח היתה גאה"
הוא כמובן שיקר, אבל נו, אולי היא באמת גאה.
ואחרי מרים, גבר צלצל, הציג את עצמו (נועם קוראים לו), סיפר את
הבעיה, אמר שקיבל המלצה. זוג טרי, עבר לגור בדירה חדשה,
ישנה-חדשה בעצם, ובויידם מלא ב"שמעטה" יש שם, הם נגעלים נורא.
שמוליק הקשיב, קצת מופתע, אבל לא היה לו נעים לשאול "ואיפה
אשתך?"  
אחרי השיחה, ניסה לדמיין אותו, את נועם - גבר שמנמוך עם סינור
מטבח ומטלית לחה. הוא טעה. איש מבוגר גבוה ורזה, ש"השיער
המאפיר עשה לו רק טוב", כך שמע את מרים פעם אומרת, פתח לו את
הדלת. היא צדקה. לוחצים ידיים (נוהג כזה בין גברים), מחליפים
שמות, "קפה? לא תודה. טוב, נתחיל?!"  
ובדבר אחד צדק, לנועם באמת היה סינור. אף פעם לא ראה עקר-בית,
ישראלי ומרשים שכזה. ופתאום הוא אהב את הבן-אדם הזה, שבחר ללכת
עם סינור ולא להוריד אותו לפני שגבר אחר, זר, נכנס הביתה.
אחווה, אחווה, אחווה של חריגים.
ההנחיות היו פשוטות - לעלות למעלה, להוציא הכל ולזרוק, "או
אולי, אם אתה רוצה, לקחת דבר מה...שלך - הוא" (הוא דיבר יפה,
נועם). בתוך הבויידם, עם הפנס הגדול, הוא האיר את האפילה, והיא
החזירה לו בנצנוצים, היא רקדה. ערימות של ארגזי קרטון, ובתוכם
מעילים, חולצות, חצאיות של נצנצים ירוקים, זהובים, כחולים,
ורודים. וגם פרוות מהוהות, וצעיפים, ובקבוקונים, וארגז שלם מלא
כלי איפור. צבעים מזעזעים. ועוד ארגז, עמוס פיאות, ונעליים,
כמויות של נעליים, שהכיר רק מהסרטים. הכל צעק, ביקש שיכיר בו,
שיוציא אותו מהחשיכה. ושמוליק חש בעוול, מיד נשבה בקסם, אימץ
את הנוסטלגיה, מלאכותית אבל כנה. גאה, הוריד את הארגזים, הרגיש
כמו ארכיאולוג שגילה בית מרחץ קדום. אבל נועם לא התרשם, אדיש,
הסתכל על הארגזים הפתוחים כאילו ידע על הדייר הקודם. על מי
שהוא היה. ובתוך שמוליק, כל הזמן השאלה - "והאנשים שגרו פה,
ככה השאירו הכל?!" - שאל, וקיבל את התשובה שבעצם כבר ידע. גבר
היה פה, נפטר, אף אחד לא טרח לעלות למעלה, נשאר. מיותם, בלי
הורים שיבואו לדרוש על התביעה. וכעת, הוא אהב את הדברים יותר,
וכן, קצת נגעל. אבל גם הרגיש נבגד, כי הוא הסכים לבוא בגלל
הסיפור הנדוש, מה יש? קצת שגרה.
הוא החליט לקחת את הדברים, עדיין לא ידע מה לעשות בהם, אולי
ימכור אותם לאחת החנויות בשינקין, אולי יתרום למעון לנשים
מוכות, אולי יתהדר בהם בלילות הבודדים.
שני הגברים נפרדו בלי מילים. ושמוליק רצה לדבר, לשתף מישהו,
להגיד שכנראה אף-פעם לא יתקל בבויידם בלי סיפור אפל, ואם לא
הבויידם, תמיד יהיו האנשים שלידו. אבל נועם היה עסוק ולא נראה
כמי שיתעניין בדברים שכאלו. וכבר כמעט נואש מבני האדם, אך אז
התקשרה מרים וקצת הרגיעה אותו. טוב, תמיד ישארו האנשים
הרגילים.
בשבת הוא בא לביקור, שמח יותר מתמיד, הביא פרחים ומתנה קטנה
לענת. ודיון החל סביב השולחן, האם זה מקצוע זה, עסק הבויידמים.
וכל הזמן הוא שומע "אבל שמול, ותדע לך שמול, ואני מקווה
שמול...", ובעצם הוא לא משתתף בויכוח, יושב ואוכל לצד ענת.
מאושר. ומשפט אחד שמרים אומרת הוא שומע: "הסנדלר הולך יחף, אתה
זוכר שאמא תמיד היתה אומרת את זה?!".
כעת הוא בבית, בדירה של ההורים, יושב, נח על הספה. אמא היתה
גאה, הוא יודע את זה. זה שמוליק, הבן שלה שעולה ומטפס
לבויידמים וחופר ונובר, זו פרנסה. וזה גם הוא, שמול שתמיד צחקו
עליו, שאמרו שכלום לא יצא ממנו, ובאמת הם צדקו. אפילו אמא
התייאשה, אהבה אבל גם ספקה ידיים ומלמלה. וכעת יש לו מקצוע,
עבודה, וכבוד. אולי כבר ימצא בחורה, מין שרון הכט כזו, ויעבור
לגור בדירה אחרת, משלו. 32 שנה, אף-פעם לא עזב, "ולאן תלך
שמול?" וגם המשפט ההוא מהארוחה. הוא חושב עליו, הוא מסתכל על
הבויידם ואז, בפעם הראשונה, הוא שם. והוא כבר בפנים. הבויידם.
נקי, מסודר, עם קופסאות סדורות זו על זו, ושמות עליהן:
אלבומים, תעודות, איציק, מרים, מסמכים, עיתונים, שמוליק.
הקופסא העליונה.
קודם הוא פותח את אבא, אח"כ את מרים. והוא. הקופסא העליונה,
החתיכה החסרה של המשפחה שאף פעם לא הצליחה להתחבר. אמא ידעה את
זה, אמא כתבה לו, ועליו, וכעת הוא קורא. בחושך, עם פנס, בתוך
הפינה הפרטית של השכחה.