אני מותיר אחריי ערים הרוסות ופנים מקומטות ויבשות מדמעות בלתי
פוסקות
אני מוריש אך עדיין לא הוחלט למי,
אלמנות שפעם נשאו בליבן אהבה ללוחמי חרב,
אדמה חרוכה עם אנדרטה בכל שדה מוקשים לשעבר,
הורים מתוסכלים שילדם זה האחרון וזה הראשון חזרו אל עפר ולא
ידוע למה,
כלבים צולעים המחפשים אוכל הישרדות בפחי זבל מלאי עיתונים
ישנים,
שמיים אפורים המאיימים גשם להמטיר,
סופות הלוקחות קורבנות ודף אמצע בעיתון הכי נמכר,
אישה תמימה המתהלכת בפרדס ושם נאנסת,
ילדים נוטפי חלב יורים ומשקרים,
עצב וכאב בלתי נסבלים ומציאות חשוכה שמגששת באפלה לגבי העתיד,
אופטימיות שלא מכאן, אי וודאות על היום, השעה, הדקה, השניהה
הבאה,
אלפי רסיסים בתוך גופות,
צלקות נפשיות המובעות במוסדות עם קירות לבנים,
סוטים חסרי ביטחון ופסיכולוגים חסרי פיתרון...
גילי כבר מתקדם וגם לנצח יש קץ, הזדקנתי, טעיתי ואין בכוחי
לשנות.
מילים לא יעזרו, אך רחמים עלי אולי ינחמו את אימי
שמילדות לימדה אותי להיות טוב לב,
להסתדר עם אדון גורל ולהצעיד בשלווה את הספינה שמכונה מציאות.
אני מוריש אך עדיין לא הוחלט למי... |