אני אדם הומני. אני אוהב בעלי חיים בכלל, ובני אדם בפרט. אני
לא מצליח שלא לתת פרוטה לפושט פשוט שפושט ידו לפת או אפילו
לסם. ולא משנה אם נתקלתי באותו אומלל בכניסה לירושלים על אי
תנועה, בכניסה לעיר העתיקה או שוכב על רצפתה המטונפת של
תאילנד. אני  גם לא מברר קודם אם הוא יהודי, מוסלמי, נוצרי,
כושי עברי או נזיר טיבטי שהרגע חזר בשאלה. אדם הוא אדם.אבל
לפעמים כאשר אני עומד בפני מצבים מסוימים אשר מציבה לי
המציאות, אני הופך להיות אדם חסר לב, פושע עם, גזען ואכזר. כל
זאת בגלל דעה שאותה אני רוצה לחלוק עמכם. ואני אסביר.
עד לפני זמן לא רב, לא הבנתי איך אפשר להעניש עם שלם ענישה
קולקטיבית, או חלק לא קטן ממנו. ממתי המשפט: "מתאבדים יאכלו
בוסר ושיניי שכנים לכפר תיקהינה" תקף לגבי מי שעומד בראש העם
שתיקן אמירה זו או לגבי צבאה. איך אפשר להרעיב 30,000 (שלושים
אלף!!) משפחות מישוב מסוים רק בגלל שבן הישוב החליט לשים קץ
לחייו כאשר הוא מפזר את עצמו ברחובות ירושלים וגורם לעומס
בחדרי המיון של בתי החולים בעיר. הוא אחד והשאר הם 30,000.
בגלל רשע בסדום נחריב את כל העיר?!
ואז, בלי שהתכוונתי, נתתי לדמיון דרור לרגע קט. ודימיינתי
לעצמי מאזניים בגודל שקשה לדמיין. בצד ימין הנחתי, במאמץ לא
קטן, שלושים אלף משפחות פלסטיניות שלא יתפרנסו כי הם נתונים
בסגר/כתר/טבעת חנק/כל מונח שצה"ל יחליט. בגלל חשש כי אחד מהם
(0.00003 אחוז מהנענשים) נושא באמתחתו סיום לא טבעי לחייהם של
אנשים הנענשים בגלל פשע של קבוצת האנשים שנבחרו ע"י אותם
מוצאים להורג. (השאלה אם קיים פשע כזה, לא רלוונטית כרגע. יכול
להיות שכן ויכול להיות שלא.)
בצידו השמאלי של המאזניים הנחתי מסגרת קטנה, דקה, בצבע שחור.
אם מסתכלים טוב ניתן להבחין בדברים שונים בצידי המסגרת. מעליה:
אותיות המונחות אחת ליד השניה. אותיות המתחברות למילים מוכרות
כגון: "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" וכדומה.
מתחתיה: עוד אותיות. קטנות יותר ובינהם ניתן למצוא את
הצירופים: "בן 14 במותו", "ההלוויה תתקיים", "היה".
מצידיה: עוד מסגרות, מאוד דומות למסגרת שלי וההבדל הוא רק
בתכולתן.
ובתוך המסגרת: תמונה מוכרת, תמונה יפה שלו, עם חיוך ממזרי כמו
שהוא מחייך כשהוא רוצה מאבא משהו, ועיניים ירוקות שעד היום אני
לא מבין למה אני לא קיבלתי עיניים כאלה. שיער מסודר יפה כמו
שרק אני יודע לסדר שיער ככה עם ג'ל. ונמשים כמעט בלתי נראים
שהוא היחיד שחשב שהם מכוערים למרות שכולם ניסו לשכנע אותו
ההפך.

הרעש שנגרם כתוצאה של התרסקות צידו השמאלי של המאזניים על
הקרקע עליה הן היו מונחות, החזירו לידיי את מושכות הדמיון,
והטמיעו בי דעה:
הדקו את הכתרים כי אין ברירה, הוציאו את אחי הקטן מהמסגרת!!!