הרומן שלי עם הכיכר התחיל בעצם השנה. אם חושבים על זה אף פעם
לא באמת התחברתי לכל הקטע, אבל גם הרגשתי איזושהי שייכות לשם,
אולי רק בגלל שככה אמרו לי שמרגישים.
בפעם הראשונה הרגשתי כל כך אבודה, כל כך לבד, אבל בתוך משהו.
ים של אנשים שבתוכם מסתתרת מטרה משותפת, להיות. כל אחד מהם
מסתיר משהו, כל אחד מחפש משהו. כל כך הרבה בשביל הכל כך מעט
שנשאר שם.

בפעם האחרונה נסעתי במטרה של להיות, בלי דעות קדומות, בלי
רגשות חזקים.
היו מעט אנשים. בעצם, פשוט הרבה פחות.
הסתובבתי ממקום למקום, כל הזמן מחפשת להיקשר לאירוע, לשנות
משהו, ובעצם רק הרגשתי ישראלית, במובנים החיוביים אבל גם
השליליים של זה. הרגשתי שייכת לדבר לא מוגדר.

רציתי לספר את ההרגשה שלי לגבי הכיכר, אבל בעצם אין מה להגיד.

זה מקום פשוט בעצם, שברגע שנאספים בו מקבל משמעות שאולי הוא לא
רוצה לקבל, אבל מאוחר מדי.
הוא הכיכר. בה' הידיעה.