"מכיר את זה שזה לא היום שלך?" שאל אותי ניסים, מנסה להאכיל את
העכבר הצוותי שלנו בעוד קרקר.
"שטויות..." עניתי לו, מלטף את "רובי" האמ-16 שלי. בוחן את
המפעל הנטוש הממוקם כחמישים מטר מחוץ לעמדת הש"ג. קולות התחילו
לעלות מכיוון המגורים "הנה אתה רואה? עוד כמה דקות באים להחליף
אותנו, ועוד שעתיים כבר ארוחת ערב."

מכונית מתקרבת לשער. ניסים קם בעייפות מהכסא שליד עמדת הבטון.
הוא מחפה ואני יוצא. מכונית סוברו שנת שמונים ושש. החלון נפתח
ומתוכו מציצים שישה ילדים קטנים ואדם מבוגר.
"שלום"
"שלום, מה שלומכם?"
"בסדר היו לנו כמה יריות בדרך אבל לא משהו יוצא דופן..."
"מאיפה אתם באים?"
"גדיד עשינו קניות לשבת."
"יפה. טוב. " סימנתי לניסים והוא פותח את השער. המכונית נכנסת.
ונוסעת אל תוך הישוב עוברת בדרך ליד מגורי החיילים. משם יוצאים
איציק ואלכס מנסים לסדר את השכפ"ץ מתחת לאפוד.
"נו שיבואו כבר, אני עייף... נמאס לי כבר, נמאס לי..." ניסים
מתבכיין ומתחיל ללכת במעגלים.

אני מוציא את המחסנית מהנשק, מבצע נוהל פריקה ובדיקה, בזמן
שאיציק מתייצב לידי ומכניס מחסנית ל"גדי" שלו. ניסים פורק את
הנשק ואנחנו חוזרים למגורים, מורידים את הציוד והמדים ונוחתים
על המיטה.

כעבור שעה וחצי כבר יורד הערב. איך שמחשיך מתחיל ירי אוטומטי
מכיוון רפיח. תזכורת לזמן ארוחת ערב. יובל ואמיר הכינו סלט
וגבינות על השולחן. אנחנו מצטרפים אליהם ואל המפקד. במרכז
השולחן ניצבים להם בגאווה חמישה גביעי מילקי.
בתום הארוחה הם נחטפים מיד.
יובל פותח את המילקי שלו ומחסל את כל הקצפת.
"מה אתה עושה?!" ניסים מזדעק.
"מה?" מרוב בהלה יובל כמעט שומט את המילקי.
"לא אוכלים את הקצפת ככה... מערבבים אותה במילקי!"
"מה פתאום... קודם אוכלים חצי מהשוקולד ואחר כך מערבבים" אמיר
פסל את דבריו של ניסים.
"מילקי לא נועד שיערבבו אותו. קודם אוכלים את השוקולד ואז את
הקצפת. זה כמו אספרסו וסודה..." הצטרפתי גם אני לדיון.
המפקד פשוט ניער את המילקי הסגור שלו, הפך אותו, נעץ את שיניו
בפלסטיק והחל לינוק את המילקי החצי מעורבב. כולנו בוהים בו
בפליאה.
ואז האורות כבו.

"תנמיך צללית, אני כבר חוזר." הודיע המפקד ויצא מהחדר תוך כדי
הכנסת המחסנית לנשק שלו.
כולנו יורדים מתחת לקו החלון.
"עכשיו אתה רואה מה עשית?" ניסים התרעם.
"מה אני אשם?" יובל ענה לו.
"בגלל שאכלת קודם את הקצפת!" ניסים כעס, ולאף אחד לא היה מה
לומר כי זה באמת לא היה בסדר...
שמענו יריות מרחוק, לא הירי האוטומטי הקבוע.
"טוב חבר'ה, אין ברירה, הגנה היקפית סביב המבנה ונראה מה
קורה." אמיר לקח יוזמה. עלינו מיד על מדים וציוד. מחסניות בנשק
מקיפים את הבניין.
"חבר'ה, יורים בש"ג!!!" אמיר צעק.
כולנו קמנו מהעמדות שלנו והתחלנו להתקדם. אני וניסים עוקפים את
הגבעה ואמיר ויובל מגיעים ישירות לעמדה מכיוון השטח החולי שלצד
הכביש.

כשהגענו ראינו את המפקד שוכב על הקרקע ומכוון את הנשק, בזמן
שאיציק ואלכס נמצאים בעמדת הבטון ומשחררים ירייה אחת כל כמה
שניות.

צרור יריות קורע את האויר.
"על גג המפעל!" איציק צועק, מזהה איפה שוכבת החוליה.
"איפה?" אני שומע את יובל קורא, וראשו עולה מהקרקע. ירייה
בודדת נשמעת. יובל מוריד את ראשו. אנחנו פרוצים בירי כבד
לכיוון הגג. שני מחבלים נופלים. אנחנו קמים. שני המחבלים
הרוגים. אחד נושא קלצ'ניקוב והשני גליל עם כוונת אלביט.
"איפה יובל?"
"הוא עדיין שוכב, נשאר לחפות."
ניגשנו אליו. היה לו חור גדול בחלקו הימני של הראש.
"למה הוא היה חייב לאכול את הקצפת קודם?!" מלמל ניסים.

אחרי שעתיים הגיע האמבולנס ולקח אותו.
אנחנו חזרנו לארוחת הערב, שומרים לאחר כך את הויכוח על מי מקבל
את המילקי הנוסף של יובל.

בלילה הגיעו גם הפצמ"רים.