כשרצינו באמת לדעת זו את זה,
חשבנו על הדרך הטובה ביותר לזה.
החלטנו לעזוב את אי הוודאות,
כשרצינו להתוודע זה לזו,
ושמנו פעמינו לאי הוודעות.

באי הוודעות גדלים על העצים
פירות גדולים ועסיסיים.
וכל הקוטף מפירות אילו ואכלם
לפתע ללא אזהרה
משיל מעצמו כל קליפה, כל מסכה.

ואנו שהיינו צעירים ויפים,
ואנו שהיינו חולמים ותמימים
ניסינו לטעום מאותם הפרות המתוקים.
אכלנו ואכלנו ללא הפסקה
עד שנותרנו ערום ועריה
וכאילו חזרנו שוב לגן העדן שבתורה
אתה היית אדם, ואני הייתי חווה.

אך היות שלא גדלנו ערומים
כחווה ואדם,
ואנו התוצרים האומללים
של הציביליזציה(אי הוודאות) מן הסתם,
ההיכרות והחשיפה היו לנו מאוד קשים,
ואנו חשנו יותר פגועים וחסרי אונים.

כי בציביליזציה ממנה באנו
לא למדנו לחיות בלי הגנות,
שאותנו כל כך טוב משרתות.
בתרבות המודרנית בה אנו חיים
אי אפשר לחיות בלי מסכת ובלי מלבושים.

ומכיוון שלא יכולנו לשאת את עצמינו
באותם התנאים
נטשנו בבושת פנים, נכלמים וחפויים
את אי הוודעות לעולמי עולמים,
וחזרנו לאי הוודאות בו היינו לפנים.

אולי פעם,
כשנהיה מעט יותר אמיצים,
נחזור ונטייל באי הוודעות
ונשכון בו על אף הקשיים
כי בם נמצא את המשמעות!