'די!, כואב הראש! תפסיקו לצעוק' הוא חשב לעצמו בשקט. קשה לומר
שחשב באותם רגעים תמוהים שכנראה איש לא יוכל לתאר, אבל סביר
שאם היה אפשר לחשוב זה מה שהיה חושב. על לדבר הוא אפילו לא חלם
באותם רגעים. חלם. אולי זו המילה. את אמא שלו הוא לא הכיר,
אולי עדיף כך כי בשכונה בה חי, מי יודע מה ומי היא היתה. ואת
האבא, את האבא היה עדיף שלא יכיר אבל הוא הכיר, טוב מאוד הכיר
אותו. עד שהיה בערך בן... טוב הוא לא ידע בן כמה הוא היה אז,
אבל היה כבר מספיק גדול כדי להבין, או שמא גדול מדי בשביל לא
להבין,  כשאבא החליט שמספיק ודי והלך. יכול להיות שהוא עוד
יחזור מתישהו, מי יודע. כנראה עדיף שלא.

בלילות הוא היה בוכה. אנשים עברו, והסתכלו וריחמו, אבל גם
לטובים שביניהם אין נטיה ליזום קשר שכזה -  עם 'חסר בית' שבוכה
ברחוב - יהיה אשר יהיה. 'איפה אמא' היו מעטים שואלים, 'מי דואג
לך חמוד?'. 'אמא?' חשב בדומיה. 'תזכירו לי שוב מה זה?' תהה
בליבו. לא שהוא לא ידע, הוא פשוט לא פגש בה מעולם. השתיקה שלו
העיקה ולכן גם אלו שטרחו ושאלו נטשו אותו לבסוף בפינה החשוכה
בה העביר את זמנו. כך הכי פשוט כשלא יודעים להתמודד עם הבעיות.
אבא נטש, האנשים ברחוב נטשו, אפילו החתול שהתיישב לידו באותו
הערב נטש, אפשר אפילו לומר ברח.

תמיד הם ברחו ממנו, אפשר לחשוב שהוא נושך... רק הוא לא נטש כי
לא היה לו מישהו או משהו לנטוש. לפעמים רצה שיהיה לו, לא משנה
מה, העיקר שיהיה לו ולו רק בכדי שיוכל לנטוש משהו.

לא. הוא לא גר ברחוב, לפחות לא רוב הזמן. מדי פעם היה משתכן
בחדרי מדרגות, מרתפים... עם בגדים לא היה לו בעיה, כשהיה לו קר
היה מוצא או לוקח, אין צורך להיכנס לדקויות. גם אוכל היה משיג.
אין ספק שידע להסתדר אבל קשה לחיות משאריות של מסעדות ומזון
רקוב מפחים. את הימים היה הורג בעזרת הרגליים - נהג לטייל
ולהסתכל על עוברי אורח ודברים שלו לעולם לא יהיה.

במשך שנים היה בורח לראש הואדי בקצה הרחוב וצועק. אף אחד לא
ענה, אבל הוא צעק. אולי מישהו ישמע ויתייחס. 'ובינתיים, שכל
אלו שמתעלמים - שיסבלו!' אבל אף אחד לא ענה, והוא, הוא הוסיף
לצעוק וליילל.
באותו ערב כבר היה ממש מבוגר. מי יודע אולי אפילו יותר מ10
ואצל החבר'ה שלו זה נחשב להרבה. הוא ישב בפינת הרחוב ובכה.
והאנשים, שכבר התרגלו, חלפו על פניו ואפילו לא העיפו בו מבט.
מאחר וכבר היה ממש גדול, החליט לסיים זאת עכשיו. אין טעם למרוח
את זה עוד הרבה זמן כי בניגוד אליכם למשל, אצלו בגיל 10 כל
החיים לא היו לפניו וחבל. הרבה מכוניות נסעו. נסעו מהר והוא גם
רצה לנסוע משם - רחוק! אבל אין מי שיקח אותו, אז הוא ירד
לכביש.

אומרים שהם לא יכולים להתאבד. אומרים, אבל אין שום דרך אחרת
להסביר את מה שהוא עשה. הוא ירד לכביש, ולא עבר זמן רב עד
שהמיני ואן ההוא פגע בו. זה לא כאב לו הרבה, לפחות הוא לא זוכר
שכאב הרבה. דבר אחד הוא כן זוכר, שהאנשים יצאו מהאוטו וילדה
קטנה התחילה לבכות ולצעוק. גם האנשים מסביב צעקו והנהג, כנראה
אבא שלה התקרב אליו. הם עשו לו כאב ראש ורק על זה הוא חשב. 'די
כבר! שיפסיקו לצעוק'. כל החיים הוא צעק ואף אחד לא ענה לו.
מוזר שדווקא עכשיו הוא שותק. ודווקא עכשיו עונים לו. כנראה
שהמוות צועק חזק יותר ממנו, אבל את זה הוא כבר לא ידע, כי הוא
לא היה שם לשמוע. לנהג לא קרה כלום (כי אין חוקים למקרים כמו
שלו), העוברים ושבים פיזרו את ההתקהלות (כי אין עניין במקרים
כמו שלו) ואפילו הילדה הקטנה הפסיקה לבכות (כי האוכל של סבתא
כבר התקרר). 'בואי חמודה' אמר האב לבתו, 'אנחנו לא רוצים לאחר
לארוחה'. וכך הם הזיזו אותו לצד הדרך והמשיכו בדרכם. לא קל
להיות ידידו הטוב ביותר של האדם.