היום בצהריים היו עננים. כאלו של גשם. נסעתי באוטובוס קו 24
לשנקין והסתכלתי על הנעשה מחוץ למלבן המתכת שאני בתוכו.
מה שראיתי ראשון היה כלב, כלב זאב. הוא היה כל כך שמח ועליז
קופצני ורץ בצליעה אחרי איש, פתאום שמתי לב שלכלב חסרה אחת
הרגליים הקדמיות, זה העציב אותי מאוד אבל אז ראיתי שהאיש אחריו
הוא עוקב הוא בעליו אז נהיה לי קצת פחות עצוב, כי יש מי שמטפל
ואוהב את הכלב הנחמד כל כך הזה, מדהים כמה הוא היה עליז קיפץ
בין השלוליות ומדי פעם מועד כי קשה להשתולל בשלוליות עם שלוש
רגליים אבל זה לא העציב אותו כי היה לו את מי לאהוב, את האיש.

לאחר יום ארוך למדי צעדתי לי לבדי  ברחוב דיזינגוף,
היום היה פיגוע. אתמול היה פיגוע .שלשום היה פיגוע.
אז היה די מפחיד ללכת ברחוב הזה, ההומה כל כך בשעות החושך,
ליד הכספומט של בנק פועלים עמד הכנר שאני אוהבת, הרוסי הנחמד,
וניגן מנגינה נהדרת. נתתי לו עשרה שקלים וחייכתי הוא אמר:
"ספסיבה"- תודה  והמשיך לנגן, אני, המשכתי ללכת ואז ראיתי את
האיש שמנגן באקורדיאון נתתי גם לו מטבע, והמשכתי לצעוד.
היה נעים בחוץ, אויר קריר, אבל חרדה.
כל אדם שעובר מולי אני בוחנת. כל אוטובוס שחולף על פני אני
קפואה. ואז שמעתי צליל מדהים היה זה חלילן מהצד השני של
הכביש,
החל לרדת גשם והכביש היה עמוס לא יכולתי לעבור את הכביש לתת
גם לו מטבע והיה נראה כאילו הוא מנגן רק למעני ולא עברתי את
הכביש והגשם התחזק והרגשתי רע נורא והמשכת ללכת עם דמעות
בעיניים בגלל החלילן ההוא היה לו זקן כזה כמו לאבא שלי זה כאב
לי נורא שלא יכולתי ללכת לתת לא מטבע.
עובר עוד קו חמש, שוב אני קפואה  הוא ממשיך ואני כמוהו ממשיכה
לצעוד, החלילן נגע לליבי
הכלב ההוא לא תמחק תמונתו מזכרוני לעולם למדתי ממנו המון
היום הזה לעולם לא יעבור.