אחרי העפת מבט מהירה בשעון היא הבינה כי היא מאחרת לבייתה. לא
שיש מי שידאג לה בביית, הרי כבר שנתיים שהיא גרה לבד, מאז
שהשתחררה מהצבא. פשוט, היא הייתה בחורה שכזו. היה לה לוח זמנים
מסודר, חיים מתוכננים, עתיד ברור. לא היו שום הפתעות.
לאחר דיון פנימי קצר היא החליטה כי תקצר את דרכה ותלך דרך
הפארק. למרות שהיא לא אהבה ללכת דרך שם. כי בדרך כלל יש שם כל
מיני אנשים תמהוניים, ששולחים ידיים ומשמיעים קולות. זה לא היה
נעים אבל היא לא פחדה. אחרי הכל, היה לה את תרסיס הגז המדמיע.
היא הגיעה אל הפנייה המובילה אל הפארק ופנתה בה. ידה נשלחה,
כאילו מעצמה, אל תוך הארנק ואחזה במיכל התרסיס. היא החלה צועדת
בקצב מהיר, מהיר מזה שהלכה בו בדרך כלל. זה לא שהיא פחדה, היא
פשוט מיהרה לבייתה.
היא בחרה בשביל המואר והרחב ביותר, כך שהיא לא תצטרך ללכת קרוב
לשיחים. אך דבר אחד היא שכחה, היכן שיש אור ישנם צללים.
הפארק היה שקט, שקט מידי יחסית לערב יום חמישי. מרחוק היא יכלה
לשמוע את קול מנועי המכוניות על הכביש בראשי.
היא המשיכה בדרכה בעוד עינייה סורקות את הצללים. מידי פעם נדמה
היה לה שהיא שומעת רעש או תזוזה בשיחים. ואז גל חום היה שוטף
את גופה וטעם נחושתי הציף את פייה. אבל היא לא פחדה, לא באמת.
זו הייתה סתם בהלה קטנה ודמיון מפותח מידי.
דמיון, כך היא תירצה גם את התחושה המוזרה שהרגישה. התחושה של
עיניים צופות. שיערות עורפה הזדקרו, ובזווית עינייה היא ראתה
את אחד הצללים זז, משתנה. היא מצמצה בעינייה בכדי להבהיר את
ראייתה ולסלק את טיפות הזיעה שזלגו ממצחה אל תוך עינייה. האי
לא הזיעה מפחד, מה פתאום. זה היה מק ההליכה המהיר.
ושוב היא ראתה את הצל זז ומשתנה. הפעם, היא הייתה בטוחה בכך.
ידה האוחזת במיכל הגז כבר מזמן יצאה מהארנק, וקצב צעדיה התקרב
לריצה, נשימותייה הפכו מהירות ורדודות. מידי פעם היא העיפה מבט
אחורה. רק בכדי לראות את העצים הקורעים מעלייה או את אחד
השיחים זז.
הטעם החמוץ היה קבוע בפייה עתה. וליבה הלם ברקותייה.
ואז היא שמעה עוד משהו.
התנשפות, מאחוריה.
צעקה חלושה של אימה בקעה מפייה. ועתה היא כבר רצה. חשה כל צעד
ככאב בגבה. כל נשימה שורפת את ראותייה. ומאחוריה משהו, רודף,
טורף, מתנשף.
היא כבר לא הסתכלה אחורה. רק רצה ורצה. ממולה עצים וצללים
משתנים, זזים. ומאחורייה קול, התנשפות.
עייניה החלו מתערפלות. ונקודות אדומות ריצדו במוחה.
רגלה האחת נתקלה בשנייה והיא נפלה קדימה, על פנייה. מכת הנפילה
רוקנה את האוויר מראותייה בצפצוף צורם. ומאחוריה - כלום.
סריקה קצרה והיא הבינה כי הגיעה לחצר בייתה.
ובעודה קמה, מברישה את שיערה ומוחה את הזיעה ממיצחה. הספיקה
כבר לפסול את כל החוויה כמשהו שדמיינה. כשגיונות של נערה
מתבגרת.
הרי אין מפלצות מתחת למיטה. דברים כאלו לא קורים.
החיים שלה היו ברורים ומתוכננים הייטב. ולא היה בהם מקום להטרף
על ידי מפלצת בפארק באמצע העיר.
היא הכניסה את התרסיס לתיקה והוציאה את המפתח ופתחה את הדלת.
ושם, בביתה, הוא עמד מולה. מחכה.
חיוך לועג על פניו.
היא צרחה.
הוא היה עלייה, קורע, נושך, מכאיב, חודר.
היא צרחה.
הוא היה בשבילה השטן.
היא צרחה ומתה.
הוא לא אנס, הוא אומן.