"ז'ול, אתה מדגדג אותי." אמרתי, מנסה להתפתל מתחת לידיים שלו,
להתחמק. אבל כשז'ול אומר לי מה לעשות, אני לעתים רחוקות מאד
מסוגלת לסרב, והוא הבהיר בצורה חד משמעית שלא אזוז. כפות
הידיים שלו חמות וחזקות ליטפו את שיער ראשי, והמסרק גירש ממני
את כל קשרי האתמול.

עצמתי עיניים, מתמכרת להרגשה של השיער הנמתח, ומושך אחריו את
עור הקרקפת, מרגישה עצמי מתארכת לכדי חוט בודד של שיער בידיו
הבטוחות. מאחורי עיני העצומות יכולתי לשמוע את קולו העמוק
מזמזם שיר קטן, או אולי סתם המהום שהמציא. הקול שלו תמיד ידע
להעביר בי צמרמורות, להזכיר לי זמנים של תשוקות.

ז'ול הפסיק לסרק והשאיר את הראש שלי יתום לרגע, ואז חזר, מרשרש
כולו. פקחתי את עיני לראות אותו עם גליל של נייר צלופן. נדהמת
הרמתי את ידי כשאמר לי לעשות כן, והתחיל להקיף אותי בשקוף
המרשרש הזה.

התחלתי למחות, לנסות להשתחרר. ההרגשה על הגוף הייתה מציקה,
מפריעה, חודרנית, פולשנית. הנייר הזה קשה, ואפילו קצת מכאיב על
גוף חשוף. התחלתי להזיע מתחתיו, הקלאוסטרופוביה שלי מתגברת
מרגע לרגע.

הוא התעלם מהמצוקה שלי, והמשיך לעטוף אותי, בסבלנות ובדייקנות.
כשסיים, עצר ובחן את היצירה שלו מכל הכיוונים. חיוך מרוצה נפרש
על פניו, והוא הודיע לי שאני יפהפייה, ורק דבר אחד חסר לי.
המתנתי בסבלנות, מנסה להתגבר על המצוקה, והופתעתי כשבא מאחורי,
ונגע שוב בשיערי. ניסיתי להזיז את הצוואר עם מעט מרחב התמרון
שנותר לי, ויכולתי לראות קצוות של סרט אדום.

הבטתי בו המומה, חסרת מלים. "תמיד עוטפים מתנה בסרט." אמר לי
וקרץ.

מתנה? אני מתנה? מה פתאום? ובכלל, למי הוא מתכוון להעניק אותי,
ומה פתאום הוא מחליט דברים לגבי הגוף שלי בלי לשאול אותי.
ניסיתי להתפתל ולקרוע את הנייר העוטף אותי, אבל היה לי פחות
מדי חופש, ולא הצלחתי. התחלתי למחות בקול רם, אבל אז קרב מטפחת
אל פי, והזהיר אותי שעוד מלה אחת ממני, והוא סותם לי את הפה.
שתקתי, וכי מה יכולתי לעשות?

ז'ול הרים אותי בידיו, נזהר מאד שלא לפגוע ביצירה שלו, והשליך
אותי למכונית.

נסענו, לא יודעת כמה זמן.

עצרנו מול בית בן ארבע קומות, מואר חלקית. ז'ול שלף אותי
מהמכונית, ושוב העמיס אותי כשק על גבו, משעין אותי על הדלת
בקומה השניה, ונוקש עליה בחוזקה. "אני רוצה שתקחי אותה
מהעננים." אמר, וגלש משם והלאה, כשהוא שולח נשיקה חפוזה
לעברי.

שום דבר לא היה לי ברור, והייתה לי תחושה שאם לא יבוא מישהו
לשחרר אותי במהירות, אני עלולה ליפול ולשבור משהו. הצלופן הזה
גירד כל כך.

הדלת נפתחה, ומתחת לאור הנורה הצהבהב הרך של חדר המדרגות עמדה
אשה. ניכר היה במבטה שבכתה לפני זמן קצר. עיניה היו אדומות,
שיערה סתור. היא הייתה לבושה בחלוק דק. נשאה אלי מבט, שואלת
אותי בעצם מה אני עושה כאן.

לא רציתי לנזוף, לא רציתי לכעוס, ידעתי שקשה לה ולא רציתי
להכביד עוד יותר. אבל היה לי מאד קשה להחזיק מעמד מתחת לצלופן.
פשוט ביקשתי בקול שקט שתתיר אותי.

פניה, שהיו מעוננים קודם, הוארו לשניה: "את מתנה בשבילי? איזה
כיף. אני אוהבת מתנות." ידיה התחילו להתיר את הסרט האדום,
ולגלגל אותי מחוץ לצלופן, כשהיא מספרת לי כל אותו הזמן על
ההבטחות שהבטיח לה מישהו, שישלח לה מתנה מעניינת, אבל לא חשבה
שתהיה עד כדי כך מעניינת.

רציתי למחות על הרעיון של שימוש בי כמתנה, אבל לא רציתי שתפסיק
לשחרר אותי, ולכן שתקתי והקשבתי לה. ככל שפחתו שכבות הצלופן
ביני לבין אצבעותיה, הפכו תנועותיה להיות איטיות יותר. היא
העבירה יד מלטפת על כתפי, יורדת לצד גופי, מרשרשת בנייר שעלי.

עצמתי עיניים. היה לה ריח נקי של אורנים וחרציות של סתיו, ריח
ירוק. והקול שלה רך ונעים כמו שר לי שיר ערש.

כשהתירה אותי לחלוטין, והפרידה ביני לבין ערימת הצלופן הנוצצת
על הרצפה, לקחה אותי בידי אל תוך דירתה. היה שם חשוך, רק אור
נרות הבהב פה ושם. החושך גרם לי לצמרמורת. נרעדתי, והיא התקרבה
אלי, נוגעת בגב שלי. שלחתי אליה יד, משמיטה ממנה את החלוק
שפתחה, ומפילה אותו על הרצפה.

היו לה כתפיים מעוגלות, והעור שלה היה רך כל כך. כפות הידיים
שלי נעו על פני העור שלה, עד שנתקלו באזור המותנים בחפץ קשה.
התכופפתי לכיוון שלה, אבל לא יכולתי לראות דבר. מיששתי אותה,
והרגשתי את הפסים האלו עוטפים אותה מסביב למותנים, ובין
הירכיים.

ניסיתי להבין מה בעצם אני רואה, מה אני ממששת למעשה, משום שדבר
לא נראה על גבי העור הנוצץ שלה. הרמתי לה סימן שאלה, והיא
נאנחה: "זה ז'וליאן. מאז ומעולם זה היה אך ורק ז'וליאן. הוא
העניק לי את זה." ז'וליאן? חשבתי לעצמי. היא מתכוונת לז'ול
שלי?

הגנבתי יד אחת אל מותני. יכולתי להרגיש עלי את אותה חגורת
הצניעות שהייתה גם לאשה שמולי. זו שמנעה ממני לגשת אל אחרים
מלבדו, זו שנעלמה כלא הייתה עת עשיתי כמצוותו.

ז'ול. היה לו קסם במבט, כישוף בקצות האצבעות. הוא ידע לענוד
אותך אליו בעבותות בלתי נראים, ובלתי ניתנים להסרה.

ליטפתי אותה שוב, נוגעת בשיער הרך שמתחת לפסים הבלתי נראים.
"אבל ז'וליאן הוא זה ששלח אותי אליך." אמרתי לה "אז את יכולה
להפתח בפני, כי זה באישורו." המשכתי ללטף, ויכולתי להרגיש את
נוקשותם של הכבלים מתמוססת לאיטה, ואת העור החם מתחתיהם.

כשנעמדתי לנשק אותה ונצמדתי אליה, גופי נגע בגופה, ללא עבותות,
ללא עכבות, ללא חגורות ז'ול מיותרות. החיבוק שהצמיד אותי אליה
היה חם וחזק, ויכולתי להרגיש את הריח של הנקי עוטף אותי, משנה
את תווי פני, מדמה אותי אליה, מקרב אותנו.

היא התרחקה ממני קצת, ושלחה אצבע מורה אל צווארי, יורדת ממנו
לעבר חזי, עוברת בין שדי, מקיפה אחד מהם, עולה שוב לכיוון בית
השחי ומעבירה בי צמרמורות כשנגעה בעורף שלי, מקרבת אותי שוב
לנשיקה. השפתיים שלה שנגעו בי היו קטנות, עדינות, קצת יבשות.
והלחישה שלה, שהייתה מלווה בהמשך מסעה של האצבע על גבי, העבירה
בי עוד צמרמורת: "איזה קו פתלתול. אני יכולה לעקוב אחריו
לנצח."

הקו הזה, שז'ול תמיד הלך אחריו, עובר בו וחורץ אותו שוב ושוב
על בשרי, יודע בי כל נקודה רגישה, כך חשבתי. הקו הזה שאי אפשר
להחלץ ממנו, הדרך הבטוחה אל העונג.

ואז, לראשונה בערב זה, יכולתי להרגיש את המחאה נבנית בי,
מצטברת בבטן, ועולה ממלאת את החזה, עד שפרצה ועברה דרך הגרון
בשאגת בקשה: "אל תלכי בדרך שסלל ז'וליאן. צאי ממנה, תני
לאצבעות שלך לגלות בי דברים אחרים."

היא הביטה בי, תמהה למה בדיוק כוונתי, והסירה את אצבעה. הניתוק
ממנה הכאיב, רציתי שתמשיך ותגע בי, שתמשיך לטייל עלי. אבל אולי
הייתי צריכה להבהיר לה למה הכוונה. התחלתי אני ללטף אותה,
עוברת על פני גופה, נוגעת בכל חלק בו, מנסה לשוט במים הלא
מוכרים האלו.

אשה. כל אחת היא אחרת. ואני כמעט ונפלתי במלכודת פתאים: לחשוב
שהיא רוצה אותם הדברים כמוני. אבל הגוף שלה היה אחר משלי, וגם
הנקודות הרגישות שלו שונות. בכל פעם שהגעתי אל הקו הפתלתול של
ז'ול נרתעתי ממנו, מתחילה ממקום חדש, מנסה למצוא דרכים חדשות,
משתדלת ללמוד אותה, את התגובות שלה, את הרצונות שלה.

יכולתי לראות שהיא נאבקת בדרך הסלולה שלה, שחסר לה המגע המוכר
בנתיב הידוע, אבל ההכרה נגהה על פניה. "זו הדרך להתנתק, זו
הדרך להשתחרר. לצאת מן הקו החרוט." לחשה, והחלה אף היא לגעת
בי.

הפעם היה המגע שלה שונה, יותר קופצני, פחות מבוקר. העור שלי
התחנן למגע הקודם במשעול הפתלתול, אבל ידעתי שזו הדרך הנכונה.
חייכתי אליה, ונשקתי על אפה. לאט, אם נעשה את זה לאט נוכל
ללמוד, נוכל למצוא שביל חדש שלא נוסה עדיין, דרך שמתאימה רק
לשתינו.

אצבעותיי עברו על פני הגב שלה לאורכו ולרוחבו, מחפשות את
הנקודות הרגישות, אלו שיגרמו לה לנשום יותר מהר, יותר עמוק.
אלו שיגרמו לקול שלה להנמיך ולחפש את שורשי הארץ, את שורשי כוח
המשיכה. הקפתי אותה בקורים דקים של מגע, לוחשת נושמת לוהטת
לואטת באוזניה, מדגדגת אותה עד שיכולתי לחוש את החשמל מגיע עם
המלים, מגיע עם האצבעות.

היא משכה אותי, ואולי אני דחפתי, עד שהתגלגלנו למיטת מים. או
סתם מזרון רך. או שאולי מתעתע בי הזיכרון והייתה זו אדמה
מרופדת רכה להפליא של מאורה אפלה?

הלשון והשפתיים שלי חיפשו, ומצאו בה מקומות שודאי ידעתי פעם
מיקומם, אבל סימני הדרך אחריהם הלכתי היו שונים ורשומים בלשון
אחרת ובשפה זרה. לאט פתחתי קפלים ורודים מחפשת את מקור העונג
באצבעותיי, מנסה להתגבר על התפתלויות גוף מתחתי, מכוונת אותה
אל העננים הורודים. אולי היו אלו שאריות זכרונו של ז'וליאן
שצבעו את הכל בורוד, ערבוב אדום של תשוקה עם לבן של תום.

ידעתי שבסוף היא תיפול מהשמים אליהם הבאתי אותה. אכן ידעתי.
אבל ניסיתי, כל כך ניסיתי להשאיר אותה שם. יותר מכל, היה לי
חשוב לעשות אותה מאושרת, שתחייך אלי בזוהר מבטה.

תפשתי אותה בחיבוקי, מורידה אותה בזהירות, לבל תכאיב הצניחה
לכנפיים אשר פרסה, שלא תיפול לי, שלא תשבר. בחיבוק שלה שאחרי
השיא, מצאתי גם אם וגם אחות אהובה.

שוקטות שקענו אז, אל הקן החמים שבנתה לנו. רכה הייתה לי, נשענת
על בטני, ואני את גבה ברכות מלטפת. ולא היה חד או קשה בינינו,
ולא היה עצב או ייאוש. ועתיד ועבר נדחקו אל מעבר לדלת, זרוקים
על ערמות הצלופן. מכבלים של כאב השתחררנו, ודמעות של חינם,
ועכבות של אור-יום.

כשבאתי לקחת אותה מהעננים, הייתה ענודה כבר.
ולמעני - פרצה השלשלאות.


(דצמבר 2000, גרסה משוכתבת מאי 2002)

יונה וולך- כשבאתי לקחת אותה מהעננים
כשבאתי לקחת אותה מהעננים
הייתה ענודה כבר
קולות הקוקו והתנשמת
ליהטה באוזנה
ג'וליאן הורוד השאיר
לנו קור פתלתול
אני ידעתי שהיא תיפול
אבל ניסיתי
אני ניסיתי
וג'וליאן הורוד טווה מסביבי
ניר צלופן בסרט אדום.