אומרים על הסיפור הבא שהוא סיפור עם אתיופי. על כך אינני ערבה,
אבל דבר אחד אני יודעת  בבטחה, את הסיפור שמעתי במו אוזניי
מחברה טובה.

ציד אחד יצא בוקר אחד ליער, לצוד נמרים.
בעודו מחפש, ניתקל בקופה ירוקה וקשישה,
מכוסה כולה קוצים מראש עד... פתח תקווה.
מכיוון שמקופה קשישה לא תבוא לו הישועה,  
לא פרנסה אפילו לא בסיס לארוחה אחת שדופה,  
רצה הציד להמשיך מסעו, מקלל חרישית על מר גורלו.
אך הקופה נעמדה בדרכו ובתחינה וברחמים ניסתה לדבר על לבו:
"אנא עזור לי לשלוף את הקוצים מגופי,
אני כבר מתייגעת שעה ארוכה
ואיני מצליחה להוציא אף לא אחד."  

אני משערת שגם אתם לא הייתם מתפנים באמצע היום,
לפלות קוצים מגופה של קופה, שלא על מנת לקבל פרס או מתנה,
אבל הקופה המשיכה בתחנוניה, ממיסה ליבו של הציד בדמעותיה
"לו היית מוכן לפחות לשלוף את הקוץ הארור התקוע לי בישבני,
הייתי מצליחה להתיישב ולפלות את שאר הקוצים מגופי.
מה בסה"כ אני מבקשת? רק קוץ אחד קטן...
שתקוע במושב האחורי, האמן לי לא נעים, לא לי ולא לישבני."

והציד שלא היה אדם רע במיוחד,
נעתר לבקשה והוציא הקוץ מישבנה של הקופה.

עתה התיישבה ובסבלנות הוציאה את כל השאר...

ויהיה הסיפור הזה מסר לגדולים ולהורים שבינינו, טוב לעזור
לקטנים וחלשים אבל לא צריך לעשות בשבילם את הכל בחיים, מספיק
לשלוף את הקוץ מהמקום הכי כואב, את השאר יעשו בעצמם כשיתחשק...