ארבע לפנות בוקר

אני מפחד מסימני פיסוק ככה זה עם כתמי דיו שמאיימים כל רגע
לגרום לי לעצור או להציג שאלה או להתפעל גם אם אני לא באמת
מתכוון אז אני כותב בלי להפסיק בלי לעצור בלי להרים את הראש
ובלי להסתכל אל הפינה האפלה ביותר של הבית כי אז אני אהיה באמת
גמור המלכה על לוח השחמט היא אומרת שאני כישלון המלכה לועגת לי
ובכל פעם שאני מפנה את הראש לעברה היא עושה לי פרצופים לא
יוצלח היא אומרת לא תוכל אף פעם להגיד את מה שאתה באמת רוצה
היא פורצת בצחוק היא אכזרית המלכה הזאת הכתיבה המרוחה שלך היא
רק כדי שתרגיש שאתה עושה משהו חשוב היא אומרת היא חסרת רחמים
המלכה אבל אני מפנה את הגב ממשיך לכתוב והעט חורט בנייר אני
כבר מכיר את התרגיל שלך מלכה נבזית אני שומע אותה מאחורי גבי
פוצחת בריקוד ושירה מסביב ללוח אני ממשיך לכתוב מהר יותר
המשפטים כבר מאבדים מהקשרם אני כמו ילד קטן אני ממלמל לעצמי
אני לא שומע לא שומע לא שומע אותך מלכה מרשעת ומחכה למלכה
שתתעייף היא לא יכולה לרקוד לנצח השמלה שלה כבדה אני יודע שהיא
כבדה היא צריכה לעצור המלכה תעצרי וכשהיא סוף סוף צונחת על
הלוח אני מרשה לעצמי להניח את העט ולברוח אל עולם החלומות היכן
שכל המלכות תלויות באוויר מנסות לשחרר את שמלותיהן הנפוחות
מאחיזתם האימתנית של סימני השאלה