היום בבוקר, כשהגעתי לתיבת הדואר שחלודה מכרסמת בה, המתינה לי
שם מעטפה אדומה,
בחרדת קודש ובידיים רועדות הרמתי אותה, קירבתי המעטפה אל אפי,
ריח שושן נדף ממנה, ומראות מעברי שבו והציפו בי זיכרונות
חמימים.

השכן שעבר שם באותו הרגע קרא בקול עילג ובעגה רומנית "בוקר
טוב".
מיהרתי להטמין המעטפה בכיס הסוודר הגדול והמרושל שהועלתי בטובי
לזרוק עליי לפני צאתי אל הצינה של הבוקר.
מלמלתי "בוקר טוב" אל השכן, בעוד מבטי מושפל אל נעליי הבית
בצורת דובי, שחובקות את כפות רגליי. ומיהרתי אל הבית.

הקור שמחלחל מקירות הבית גרם לצמרמורת בגבי, הידקתי את הסוודר
על גופי, וידי שטמונה בתוך הכיס ואוחזת במכתב, להטה בחום.

מיהרתי אל חדר האמבט, נעלתי אחריי את הדלת, פתחתי את ברז האמבט
ונתתי למים הרותחים לזרום בשצף, הורדתי את מכסה האסלה
והתיישבתי עליו.

היד שטמונה בכיס הסוודר ואוחזת במכתב, נאבקה בי, ולבסוף כאות
ניצחון, צפה ועלתה כשהיא אוחזת במכתב.

ריח השושן שב והציף את אפי, נגעתי במעטפה בעדנה, מתבוננת בה
מכל עבר, לאחר דקות שניראו כנצח, פתחתי אותה בעדינות, נזהרת
שלא לקרוע את המעטפה יתר על המידה.

נייר לבן, בצידו השמאלי של הנייר מאוירת יונה לבנה במעופה
ובפיה שושנה אדומה.
הכתב הצפוף הקטן חרוט על הדף בדיו אדומה, עיניי מעופפות על
הכתוב , סופגת ריח הדף אל לבי, נשימותיי הקצובות נשמעות רועמות
מעל שצף המים, אני קמה ומסובבת את ברז האמבט ביתר חוזקה, פן
ישמעו דפיקות לבי בחדרי הבית האפל, המים זועקים את ששפתיי
משתיקות, אני מגיעה אל סוף הדף,
חתימתו בדיו כחלחלה כרקיע זועקת את שמו.

האדים מציפים את חדר האמבט כערפל, המים גועשים, מרעישים,
שוצפים, אני מצמידה את הדף הספוג בלחות אל חזי, מפי נפלטת זעקה
אילמת ודמעה אחת גדולה נושרת על לחיי.
הדמעה זורמת במורד לחיי, מגיעה עד לשפתי, אני מוציאה לשון חמה
אוחזת בדמעה בלשוני ובולעת את אותה הדמעה חזרה אל גופי.

אני מכניסה את המכתב שבידי חזרה אל המעטפה האדומה, מלקקת
בלשוני המהולה בדמעה את פס הדבק שבמעטפה ואוטמת אותה מחדש.

אני מתרוממת מהאסלה כשהמכתב בידי, פותחת את דלת המרפסת של
האמבט, אוחזת בסולם שנישען על מכונת הכביסה, ומטפסת מעלה אל
הבו ידעם, ידי מחטטות בתוך האפלה עד שנתקלות במגע של מתכת
קרירה, אני אוחזת בקופסת המתכת מעבירה יד על האבק שהצטבר
מעליה, בעודי עומדת שם מעלה על הסולם, אני שולפת מפתח זעיר
התלוי על צווארי בשרשרת זהב, ופותחת את הקופסה.

אני מביטה בפעם האחרונה במעטפה שבידי, נושקת לה וטומנת אותה
בתוך הקופסה הפעורה לצד עשרות מעטפות אדומות.

אני טופחת על הקופסה בידי, והמכסה נטרק בקול שאון, אני נועלת
את הקופסה עם המפתח שתלוי על צווארי, ומחזירה את הקופסה עמוק
אל תוך החלל של הבו ידעם.

אני יורדת מטה מהסולם, משעינה אותו על מכונת הכביסה, מרימה את
מכסה האסלה, סוגרת את ברז המים באמבט, פותחת את דלת האמבט,
וקוראת בקול צוהל:
"בוקר טוב"
"להכין קפה?"


28/01/02