כל יום מזדמן לי אתגר חדש. אני יוצאת לשיעור, מוכנה לעבור
כבישים, לפתח מהירות ולטוס במעלה הרחוב אל עבר היעד. המכשול
היחידי הוא הרמזור. בכל מסלול פוגש אותי רמזור חדש. מסתכל עליי
במבט אדום לועג, כאילו אומר - "היי את! פה אני קובע את החוקים,
את כפופה אליי ואין שום סיכוי למצב אחר!" אז אני עומדת, מחכה.
גם בסיטואציה חסרת מוצא זו, אני מתגרה ברמזור העומד מולי ומנסה
לחזות מתי להרים את הרגל ולעשות את הצעד הראשון על מעבר
החצייה. אני מסתכלת על המכוניות הנוסעות מולי ואז מעבירה מבט
אל עבר הירוק שלהן. שלא כמו האחרים המתוסכלים שעומדים לידי,
אני אופטימית. אני אוכל לחזות את הירוק יותר מהר מהם. עוד מעט
הירוק של כל הדאווינרים בעלי וולוו, מאזדה וטויוטה חדישות
העוברות מולי, יהבהב. אוטוטו , ואז אני אתכונן לפתח תאוצה
בחציית המעבר. הנה ההבהוב הראשון, אני מתמלאת שמחה וציפייה
לתחילת ההליכה. עכשיו זה צהוב. ו...או!  אדום סוף סוף!!!
  אני כבר רחוקה מהמדרכה, מלאת תחושת ניצחון על כל הקובעים
מעליי - על אלה שהעזו לעצור מבעדי להתקדם. "אתה שוכח שלפעמים
גם אני מנצחת אותך! כשהירוק הוא שלי!" - אני אומרת בלב.
מחשבותיי תופסות הילוך אחר. הירוק שלי והאדום שלהן נוטשים
אט-אט סבכי מוחי ואני שבה לדאגות היומיומיות על הלימודים
והחבר, על החיים והעתיד - עד לעצירה, עד לרמזור הבא.