פעם היא יפה ופעם מכוערת. פעם חכמה ופעם מטומטמת. מרים גוטמן,
על שם הסבתא, ניצולת שואה, שיכלה לנאצים, ודמיט, היא תוכל
לכולם. אבא אומר שאם סבתא עברה את השואה, אלוהים, אפשר לעבור
את הכל בעולם הזה. בהזדמנות זו תכירו את אבא, חיים גוטמן.
פרופסור למדעים מדויקים, מקצוע של מתוסבכים. סבתא שלך, הוא
אומר למרים, עברה כל כך הרבה בחיים שלה, ואת, אוח את. אמא
אומרת שאם אפשר ללמוד דבר אחד מהנאצים זה עד כמה אנחנו צריכים
מדינה משלנו. להרוג, לשדוד, לגרש ולסגור ערבים, מרים שואלת,
לא, אמא אומרת, בשביל התקומה. יש להם מדינות אחרות, שילכו לשם.
עובדת בעבודה לא לה, רגישה אבל ביצ`ית, שחולה על סקס והעיר אבל
אף פעם לא גמרה. בת 25 עוד שניה, על שם סבתא, שלחמה כאמור
בנאצים, שהראתה שהנפש היהודית לעולם תשרוד, שבעצמה, מדי פעם,
כבר לא יכולה. קשה לשרוד מיתוסים, קשה, קשה, קשה בכלל.

`בוקר טוב`, היא אומרת, מחייכת, מסמורטטת. זה יום ראשון, שקצת
כמו הגיהנום, תמיד מתחיל רע ונגמר עוד יותר. עבודה במשרד
פרסום, מעונב ומדושן, צבוע ומנויילן. מזכירה בכירה, לא פחות
ולא יותר. כסף טוב, רספקט, מסעדות של סושי ופוזה נהדרת. לפעמים
זה מזכיר לה שהיא חשובה. לפעמים זה רק עושה עוד נזק לנשמה גם
ככה כאובה. היא שמאלה כשכולם ימינה, היא חייכנית כשכולם בבאסה,
עצובה כשמאושרים ובאופן כללי עושה את ההפך ממה שאומרים. אולי
בגלל הנאצים, אולי בגלל המשפחה, אולי בגלל יופיטר ואולי בגלל
האהבה. לא שיש, אבל רוצה, פעם ב. היא מברכת כי היא רווקה,
כותבת מדי פעם למגירה, אוהבת לישון באלכסון ודמיט, חולמת על
האביר שיבוא. בלי סוס. ולא כל כך יפה. בלי מבט עיניים הורס
ובלי חליפה של עשירים. שיבוא, מתי שהוא, שיקשיב, שידבר, שיהיה
נחמד, שיעשו אהבה. היא תסתפק במה שתמצא. אבל לא מוצאת כי לא
מחפשת, והרי הדברים הטובים באים תמיד בהפתעה. או שלא. או שכן.
או שמה?

אבא אומר שפעם זה היה אחרת. בגיל 20, 21, מקסימום, אחרת כבר
מדברים מסביב. סבתא אומרת שבשואה, אז, ידעו מה זו אהבה. שלא
היה לחם. שהיו רק גטאות. אז, סבתא אומרת, ראו מה זו אהבה. אמא
אומרת שתתחתן כשהיא רוצה. אחר כך מנסה לשדך לה מאחורי הגב את
הבן של זו מהעבודה. הוא חתיך, היא אומרת, אומרים בחור זהב. אבל
נמאס משידוכים, זה לא עובד, נמאס להזדיין על אוטומט. היא גם לא
גומרת, אבל זו לא הבעיה. עולה ויורדת, גונחת ומזיעה, הוא תמיד
גומר, אחר כך נרדם. המשקיענים שואלים איך היה. וכן, אני יודע,
אני יורד נהדר. לא בירידות ולא בעליות, לא בטעם תות ולא
במכונית משטרה. לא גומרת, והאמת, כבר לא מנסה.

איילון דרום, יום ראשון בערב, קצת הרבה כמו גיהנום. זזים לאט,
אין תקווה. אופללה, תאונה. `את משוגעת`, הוא אומר, `אההה, אני
לא מאמין`. היא באוטו, בעצמה. לא מאמינה. איך תמיד הכל קורה
לה. `את בסדר? את לא רואה?`. הוא מתעצבן, מתנפח, במבט מאשים.
בפרצוף מזיע וקרחת עגולה. `נו,` הוא שואל, `את לא יודעת? משיח
לא בא, הבן זונה גם לא מטלפן`. היא יוצאת מהאוטו, עדיין לא
מבינה. מביטה, לא מאמינה. איך, איך תמיד הכל קורה לה. דווקא
לה. אוח, מכולם. `אתמול, אתמול סדרתי`, הם עושים פקק תנועה.
עובר שליח, שואל מה קרה, `נשים` הוא אומר לו, `לך תבין`. היא
מחכה לציניות, שלא מגיעה, הפח אצלו עקום, לה כלום לא קרה.
`1200 פחחות, אתמול, אתמול סדרתי. כוס אחתק. אההה`. היא שואלת
אם הוא רוצה לשתות, יש לה פחית, היא שמרה לעצמה. הוא מביט בה,
לוקח נשימה, `תודה`.

זזים לשוליים, מחליפים פרטים. `נוזל לך משהו`, הוא אומר,
`סליחה?` היא, לזה, לא תסכים. `תסתכלי, נוזל לך משהו מהאוטו` -
`אוף, אני לא מאמינה. מה זה?` - `אני נראה לך מוסכניק?` - `אתה
נראה לי אידיוט` - `לא אני נתקעתי בך`. שתיקה. איכשהו, כשהיא
יודעת שהיא אשמה, היא תמיד סותמת, תיתן להם להגיד הכל. היא
מנסה להתניע, האוטו עושה האההה, מנסה ומנסה, `זה לא יעבוד, את
צריכה גרר, חבל סתם להרוס`. הוא סיים לרשום הפרטים, `את צריכה
לאנשהו או שאת מחכה?`. מצד אחד, ממש לא, מצד שני, יום ראשון,
הגרר יגיע אולי עוד 20 שנה. `לאן?` היא שואלת, `ראשון` הוא
אומר. איכשהו, זה בא בהפתעה.

פעם היא יפה, ופעם מכוערת. תלוי איך ישנה, מה מרגישה. פעם
חכמה, אוח, כל כך מוכשרת. פעם היא טיפשה, כמו כשלון מועד.
האמת? כל יום מלחמה חדשה. בשואה, סבתא אומרת, החיים היו קשים.
אז, אז הכל היה אחרת. היום הכל פשוט, קל יותר, אתם, הצעירים,
משיגים הכל בקלות. לפת לחם עבדנו יום שלום, בכפור. והשריפות.
השריפות. אבדתי שם את כל המשפחה. אבא אומר שמגיע להם צל"ש,
לשורדים. שעוד רגע קט, אף אחד לא יזכור. סבתא, הוא אומר, צריכה
מוזיאון. שיבואו ישאלו אותה. שתסביר. מה זה לחיות בגרמניה
הנאצית, מה זה לחיות גיהנום ועדיין לשרוד. אמא אומרת שסבתא
גיבורה. טרומפלדור, לידה, שיחק בגנון. סבתא אומרת שמרים מבזבזת
יותר מדי כסף. שצריכה לשמור. את, היא מסבירה, אף פעם לא יודעת
מתי יהיה רע. יום סגריר, יום אחד את תצטרכי את זה, ואז, אז מה
יהיה לך. תמיד צריך לזכור שכמה שרע, יהיה עוד יותר. לחשוב
קדימה, סבתא אומרת, זו לא בושה.

הוא מנענע לה את הצורה. היא דפקה לו את האוטו, הוא יזיין לה את
הצורה. מדי פעם היא עושה את זה ככה, מזדמן. לא יפים ולא חכמים,
לא טובים ולא רעים. סתם כאלו, מה שבא. לא מתוכנן אף פעם, כמו
בהפתעה. הוא מכוון לה בעדינות, שתרד לו, הרי, גם הוא ירד לה.
היא מרימה והוא מכופף. תעשי לי נעים, הוא מבקש. היא שונאת את
זה, משפיל אפילו בשבילה. מילא שאוהבים, אבל, ככה סתם, הרי זו
ממש שואה. הוא חושק שפתיים ורושף עיניים. אחר כך למעלה למטה,
היא נותנת, הוא לוקח, ברקע מוזיקה עדינה. אוף, זה היה טוב הוא
אומר. `אני ממש שמח שדפקת לי את האוטו` הוא מחייך, מבסוט מעצמו
על ההלצה. `נהנית?` הוא זורק לאוויר, בכל זאת, גם גברים רואים
סקס והעיר הגדולה. `כן, אחלה`, היא מעושה והוא בשמים. `טוב,
אני צריך ללכת. האשה מחכה`. יוצא מהמיטה. בישבן שעיר וזקפה
שבורה. מקלחת מהירה, שהריח ייעלם, ואופללה, `היה אחלה. נו, את
רואה גורל, לפעמים שווה להידפק באנשים. בכל אופן, עוד נתראה
מתי שהוא, כנראה, אני מניח. ביי` הוא אומר, נותן לה נשיקה.
`אה,` הוא נזכר, `הביטוח כבר יסדר את זה, אל תדאגי, הם יהיו
ממש הוגנים. אני אגיד להם שאת, את בסדר. באביי`.

באמבטיה, נודדת במחשבות. האוטו תקוע, כמו החיים. מצחצחת כמו
שצריך, במיוחד שם. סבון אחד אינטימי, כאילו כלום לא עשתה. היא
צריכה את המזדמן הזה, היא אפילו לא יודעת מאיזו סיבה. מדי פעם,
מסתבר, היא צריכה שמישהו יזיין לה את הצורה. באמבטיה מלאה עם
שלוש נרות. קטורת של תפוז יורה ניחוחות. ניק קייב ברקע, הבחורה
ממש מכורה. המפזר עושה נעים, כמו רוצה להירדם. אבא אומר שהחיים
זה מסע אחד גדול, כשהחזקים מצליחים והחלשים נרמסים. באקדמיה,
בעבודה, בכלל, זו דרך החיים. היא עדיין לא החליטה חזקה או
חלשה. טובה או רעה. מדי פעם, האמת, היא מנסה. אמא אומרת שהיא
תתחתן כשהיא תתחתן. בסוף, אפילו היא, תמצא את בחיר ליבה.
הטלפון האלחוטי מצלצל. בדרך כלל היא לא עונה.

`מריימי`, סבתא אומרת, `כן?`היא לוחשת, חצי רדומה. `מזל טוב
יקירתי, עד 120 שנה. אני נורא אוהבת אותך, את יודעת את זה,
נכון?`. במבטא ארי מלא באהבה, בעברית מוזרה עם אינטונציה זקנה.
`כן,` היא אומרת, האמת, בא לה ממש מהפתעה. `חגגתם בעבודה? היה
נחמד? איך היה אצל ההורים? מצטערת שלא באתי, הם בטח טלפנו ולא
שמעתי. נהנית? היה בסדר?`. היא אומרת שכן, היה ממש מדהים. בכל
זאת, את סבתא לא מעציבים. `יופי, יופי. שיהיה במזל. 25 שנה,
שיהיו עוד המון. שיהיה לך לילה טוב, ותזכרי תמיד שסבתא אוהבת
אותך. בסדר מריימי?`. מרימה את המפזר, אומרת סליחה, לעצמה,
לסבתא, ולאלוהים. לוקחת נשימה ארוכה לאפלה.
מצלצל, שוב פעם, קוטע לה את חוט המחשבה. חמש, שש, היא כבר לא
יכולה.
`מה?!` היא צועקת, `מריימי,` סבתא שואלת, `את שומרת את הכסף
שקיבלת במתנה, נכון?`.
היא אומרת שכן, ומנתקת את השיחה. מחכה, מחכה לזרוק, אבל כבר לא
יכולה.

הנאצים, שוב פעם, הצילו את נשמתה.