אני נרדמת במיטה לידך
וחולמת על ימים אחרים,
בהם נטייל וידי בידך,
ועל ראשינו ינוחו הזרים.

זרים של אהבה ושלום
אותם נקלע ללא היסוס.
זרים שנקלטו כמו בחלום,
ונבטו ופרחו ללא ריסוס.

והזרים האלה תמיד פורחים
גם שנים אחרי שנקטפו.
והם כמו השמש זורחים,
אינם מתים כמו חיים שנקטעו.

ועוד אני חולמת
על ימים של סוף הרשע.
אך כמו באויר אני הולמת,
והכל סביבי מלא בפשע.

פשע זורם ברחובות העיר
כביוב מסריח ללא סוף.
ואין אדם שיקשיב, לו אעיר,
והם הורסים מסביבי את הנוף.

ותפילה עולה כרוח ביום קיץ
שיהיה שלום והכל יהיה שקט.
שלרשע האיום נשים פה חיץ,
שבכל העיר יהיה נעים לשבת.

ועוד ממשיך חלומי הנושן
על זמנים של רגיעה.
הלוואי ולנצח אישן,
אם לחלום אין במציאות נגיעה.

כי שחורה המציאות כלילה
והחיים בה קשים ממוות,
והיא נהיית קשה יותר,
כמו לא די לה.

ואלוהים שם יושב בשמיים
כרועה הנרדם בשמש הטובה
ואנו אליו נושאים עיניים
והוא עוזר לנו רק מתוך חובה.

אולי יום אחד המציאות תהיה כחלום
ולא יישפכו עוד דמעות עצב.
אולי יום אחד נפתח חלון
ובכל העולם רק ציפורים יצייצו בקצב.

אולי.