".תשכחו מהרגשות ותשכחו מהרומנטיקה. סקס, תשוקה, משיכה
רומנטית ואהבה הן מניפולציות מתוחכמות של הטבע שמטרתם לעודד
אותנו למלא את תפקידנו הקמאי ולהעביר את הגנים שלנו לדור הבא,
לצורך המשך הגזע האנושי."
קופידון התיישב לידי והזמין שוט טקילה. "עם לימון בצד." הוא
הורה לברמנית הצעירה.
היא חייכה אליו בחנפנות קיצונית, כמו כולן היא חלמה שהוא ישלח
חץ בכיוונה.
"לאן אתה הולך?" הוא פנה אליי כשהנחתי שטר של עשרים והתרוממתי
מכיסא הג'ירפות האופייני לברים.
"הביתה." עניתי, משתומם לנוכח התערבותו של אל האהבה התמהוני
הזה בחיי. בערב ההוא לא חשבתי על אהבה. היה זה בתקופת המבחנים
של סמסטר החורף ובין הדיכאון של חוסר בקיאותי בחומר, הלחץ
האינטנסיבי של הזמן ההולך ואוזל ומזג האוויר האפרורי החלטתי
לשתות בירה בפאב השכונתי כהפסקה מתודית ואוורור התאים האפורים
העמלים שעות ארוכות.
קופידון הגיע כשסיימתי לשתות, מדיף ריח שתן חריף ולבוש סחבות.
פניו שחורות מזוהמה ועטורות זיפי זקן. אני הכרתי אותו מסיפורים
של הדור המבוגר יותר. הסבים והסבות של כולנו תיארו, כשחיוך על
פניהם, את ימי הזוהר של קופידון כיצד עיניהם של תושבי השכונה
היו נשואות אליו בהערצה. בחליפה מהודרת וקשת נוצצת הוא בישר את
האושר עבור צעירי הדור ההוא.
היום הוא סתם רוכל זקן עם קשת שמוכר מוצר זול ולא אמין.
"קודם תשלם על המשקה שלי", הוא רטן ואחז בחולצתי.
"אני לא משלם על שום משקה" נפנפתי אותו מעליי ופסעתי לביתי
מהרהר בפילוסופית איחוד יחסי של חברות מוחזקות.
הוא רדף אחריי, נשרך אחריי ככלב שנבעט מרכב נוסע, הקשת שלו
שורטת את המדרכה בקול צורמני. מאחור נשמעה צווחת המלצרית "לא
שילמת על המשקה שלך".
האצתי את הליכתי עד שהוא נותר כהשתקפות לא סימטרית של זומבי
מילל.
ברגע מסוים עצרתי וחשבתי על אהבה אבל ויתרתי. בלחץ הזה אין לי
זמן למישהי שתבכה לי : "אתה אוהב אותי? אתה מתגעגע אליי? "
לאחר שתי דקות הליכה טיפסתי במעלה מדרגות ביתי. כשניסיתי
להכניס את המפתח לחור המנעול הוא צנח לרצפה ובו בזמן גם האור
כבה. בעודי מחפש את מפסק החשמל שמעתי נשימות כבדות מעליי וצחנה
עלתה באפי. הוא לחץ על המפסק ותלה בי מבט נוקב "אתה חייב לי
ארוחה!".
הבנתי שהדרך היחידה להיפתר ממנו היא להיכנע לנדנודיו.
ישבנו בחדר המדרגות, הוא תקע גפרור במפסק החשמל ואני נמנעתי
מלהכניס את צחנתו לביתי והקשבתי לסיפורו.
"אתה רואה את החץ הזה" הוא אמר והציב בפניי חץ והשם שולה חרוט
לאורכו, "זה בשבילך". עליי להודות שרעד עבר בגופי באותו רגע.
משהו מהרומנטיקה ההזויה והדביקה גרם לי לגלות אמפטיה כלפיו.
מוחי אמר לי שהוא רוצה שאזמין אותו לארוחה תמורת החץ הזה ולבי
התחנן שאבטל את הסקפטיות המכלה את תמימותי. "קיבלתי את המשימה
הזאת לפני שנה." הוא המשיך, "היום הייתם אמורים להיות שנה
ביחד". קופידון עצר והבעת מבוכה כיסתה את פניו. "בכל שנות
שירותי לא קרה שהוטלה עליי משימה והיא התאחרה ובטח לא קרה
שמשימה לא בוצעה. כנראה זה הגיל ומוחי שכבר איבד מצלילותו,
שגרמו לי דבר נורא שכזה." קופידון הזיל דמעה, דמעה שאמרה הרבה
כאב, הוא בכה על שפלות חייו והתהום אליה נפל מאצילות בה פסע
בצעירותו, הוא בכה מול פניהם הציניים של בני הדור הצעיר
המזלזלים ביקר לו מכל והוא בכה על מוחו הבוגד בו. אחזתי בכתפו
וברחמיי פתחתי את דלתי והכנסתי אותו לביתי. הצעתי לו קפה והוא
נענה ברצון.
"אז מה הבעיה" קטעתי את דבריו "שלח בי את החץ עכשיו ונגמור את
הסיפור. ודרך אגב מי זאת השולה הזאת? ואיך זה שאני חייב לך
ארוחה? אם כבר אז אתה חייב לי פיצוי."
"את שולה פגשת לפני שנה בספריה באוניברסיטה, היא ישבה מולך
באזור השמורים ומדי פעם הרמתם עיניים מעל הספרים, חושבים
בטיפשותכם שאתם הראשונים שהמציאו את הגנבת המבטים, המבוכה
והפחד המשתק לצעוד בנתיב שמתווה לכם לבכם. לפני שלושה ימים
קיבלתי נזיפה חמורה על כך שלא הפגשתי ביניכם ומאז אני מחפש
אותך, מחכה שתצא מהמדגרה שפתחת."
"אז מה, אני הולך להתאהב?" שאלתי כילד המצפה נרגש להפתעה.
"לא. אתה הולך להזמין אותי לארוחה."
המבט שלי אמר הכל, תליתי בו סימן שאלה ארוך.
"לפני שבועיים שולה נהרגה בתאונת דרכים. היא מעולם לא ידעה
אהבה אמיתית מהי."
כשהוא דיבר נזכרתי שבעיתון הקמפוס הקדישו ריבוע לזכרה של
מישהי.
"בזכות העובדה שחיצי לא נשלח בגופך אתה יכול לחייך היום ולכן
אתה תזמין אותי לארוחה."
באותו רגע בער בי זעם ותסכול, הבטלן הזקן שרף לי שעת לימודים
יקרה בסיפוריו ההזויים. לפתי את מעילו ודחקתי אותו אל מחוץ
לדירתי, בכעס הרב שגעש בקרבי, נזפתי וקיללתי אותו בשעה שהוא
מאבד שיווי משקל במדרגות. לאחר שהוא מעד והתרסק על הרצפה הוא
התרומם בתנועה מהירה. אני הספקתי לראות את מיתר הקשת נמתח ובלא
שהספקתי להגיב חשתי צריבה איומה בחזה.
בדרך לבית החולים הפרמדיק דחף לי עירוי והאמבולנס צווח ברחובות
השוממים. לפתע לא חשתי את כאב בציעת בשרי ומועקה השחירה את
לבי, דמעה עצובה שחררה מלבי שיר עצוב : "שולה, שולה שלי".