עשיתי אדים על החלון של האוטובוס והתחלתי לצייר עליו. זה היה
יום גשום ואפור, הימים הכי טובים בשנה, ישבתי ליידו ודיברנו.
הוא התעצבן כל הזמן שאני לא מפנה אליו את כל תשומת הלב, כי אני
מציירת על החלון, אבל הקשבתי לו, לכל מילה והברה שיצאה מהפה
היפה שלו, שפתיים קצת יבשות ואדומות שצועקות "וזלין!!!".
דיברנו על מוזיקה. היתה שיחה קצת משעממת, אבל זה לא הפריע לי,
נהנתי מכל רגע. אהבתי להסתכל עליו, אהבתי להקשיב לו, אהבתי
אותו.
כתבתי שיר על החלון, את KISS THE RAIN, שכל כך התאים לאותו
יום, וחיכיתי למישהו שישיר לי אותו, ויתכוון לכל מילה, אבל לא
היה לי את אותו מישהו שכל כך רציתי.
המילים נכתבו, היד שלי היתה קרה ורטובה, והמילים לאט לאט
התחילו להעלם כי נוצרו אדים חדשים שכיסו אותם. המילה KISS לאט
לאט הלכה והתפוגגה, נעשתה קטנה ולא ראו אותה.
הוא סיפר לי על דיסק חדש שהלהקה שאני אוהבת הולכת להוציא,
ושמחתי כל כך. פתאום היו לי את כל הדברים שהייתי צריכה, אותו,
את הגשם והחורף ומוזיקה טובה. אהבתי לחיות, אהבתי לנשום,
אהבתי.
שאלתי אותו אם יש לו מישהי, והוא התפתל וסירב לענות. המשכתי
לחקור במטרה להוציא ממנו מידע על אהובתו המסתורית, שאפילו לא
יודעת על האהבה שלו, והוא סירב לגלות.
"שתצטרכי לדעת, תדעי. מבטיח" ידעתי שאפשר לסמוך עליו, אבל זה
לא הפסיק להציק לי.
היינו במרחק של 10 דקות נסיעה מהבית. עוד מעט הנסיעה הכי יפה
בחיי נגמרת, ואיתה חזרה לדכאון ממושך, שרק הוא הצליח להפיג.
בסוף הנסיעה כבר ידעתי שאני אוהבת אותו, למרות שלקחו לי בדיוק
21 דקות להבין את זה.

שהגענו הביתה וירדתי מהאוטובוס, ראיתי אותו בחלון, מצמיד את
השפתיים היבשות שלו לחלון ומקרר אותן, ואחרי שהוריד את
השפתיים, נשארה הנשיקה, וקיוויתי שלא תעלם, וששום אדים לא יכסו
אותה. הנשיקה הזאת, תישאר. אם לא על החלון, בלב שלי.