החתול הכחול שעבר בחצר לא טרד אותנו ממנוחתנו. השעה הייתה שעת
צהרים מובהקת שהלאיטה את העולם כולו. וכל הקזוארינות המאובקות
התעצמו לגבוה, וזעו קלות ברוח השרבית שנשאה אתה את אור השמש
שקפחה, אם בעצלות גם בעוז, על גגות הבתים. שעת צהרים. הרחובות
שוממים, פעם שמענו גם ציוץ חרישי, בודד וכבד של ציפור אשר דעתה
נשתבשה עליה. אבל החתול הכחול שעבר לא טרד אותנו ממנוחתנו. לא,
לא. אנחנו שכבנו בחום וביזע ודבקות ודבקיות במטותינו בחדרינו,
ותריסינו וחלונותינו היו מוגפים כולם עד אחד. חדרינו ליהטו
והחניקו, ואנו הזענו מתחת לשמיכותינו, וגרונותינו יבשו וצרבו,
וחיכינו קדח, ושפתותינו נתבקעו, ועינינו דאבו ביובשן ודמעו
דמעות מלח, שישבשו בעודן מבצבצות, והותירו אותן מכוסות שכבת
מלח צורבת. שערנו דבק והִדּבְלל, רגלינו התארכו בלהטן והצמיחו
ימות קטנות של זעה בכפות רגלינו ומאחורי ברכינו. גבנו דבק
לסדינים, ואנו שכבנו סרוחים. נחרים. חלמנו בחסות הזיעה
והחשיכה. חלמנו בחסות המלח בעינינו, היובש בשפתותינו, שערותינו
הסתורות, זרועותינו השרועות, מצחנו וגרונותינו הלוהטים
ומיוזעים. לא נספר לכם על מה חלמנו. מעטים האנשים המסוגלים
לספר באמת ובתמים משהו שהם אינם זוכרים. החתול הכחול עבר בחצרו
באיטיות, לכאורה חושש, כאילו ניסה לצוד משהו. לבסוף נחת על אפו
של האיש כאשר רגליו הקדמיות מונחות בהתאם על עפעפיו. הוא בקע
את שכבת המלח בה היו מכוסים. האיש הסיט את החתול באדישות. הוא
בהה באפלולית הקודחת של חדרו שעה ארוכה. אחר כך זרק את שמיכתו
מעליו, קפץ על רגליו, התמתח, וצנח על המיטה מסחרחורת ומחום.
הוא קם שוב, ופתח חלון אחר חלון. עכשיו כבר הייתה שעת
אחר-צהרים נעימה יחסית, ובריזה קלה פינתה לאיטה את להיטות
החדר. האיש נכנס להתקלח. הוא בדה את חלומותיו מלבו וסיפר אותם
לעצמו בעת שנשטף מקרעי השינה. הוא דימה לנגד עיניו כיצד אגרת
רוחות תפרוט על גבעולים. ואופל. ודשא מתרפד אל אפריון עלים?.
חזה עשבי דמום כבש פנים בקטורת, גוהה דמעת חוה בעשב ריחני.
בירקרק גשום עולה מקדש עשתורת, בירקרק גשום פוסע אלמוני. לאחר
שיצא והתלבש, פנה אל חדרו וחיפש את החתול. אבל החתול כבר קפץ
מבעד לחלון להעיר אנשים אחרים.


אי שם בין תמוז, אב ואלול.