New Stage - Go To Main Page

שרון ליפז
/
חורף באכזיב

פרק א'


"חבל, חבל שאני לא גבר!" רטנתי באכזבה, כשראיתי את המודעה בטור
הדרושים בעיתון: "אדם לאחזקת חצר 'מועדון הים התיכון שבאכזיב'
לחודשי החורף. העבודה כוללת מגורים במקום."
המשרה ומקום המגורים הרומנטי, השתלבו ברעיון שקינן בי מזה זמן
מה - לגור בבדידות ליד הים, ולכתוב ספר.

פעמים רבות בחורף חציתי את הכביש, ועברתי את הגדר דרך הפירצה
הנסתרת, ושוטטתי במתחם כפר הנופש הדומם והנטוש. שוטטתי יחפה על
החול הרך שליד שפת המים. אהבתי לטפס בין בתי האבן המשוחזרים של
הכפר הערבי, שעמדו שקטים ושוממים, עם דלתותיהם הכחולות. בעקר
אהבתי לשבת על המשטח מוקף חומת האבן המשקיף אל הים, ולהביט על
הגלים המתנפלים ומתנפצים, ללא לאות, על הסלעים השטוחים
שלמרגלות החומה.

"למה שלא תפני?" שאל אבי, שקם והציץ מעבר לכתפי, כשהוא מקרב את
משקפיו לעיניו. "כתוב אדם, לא גבר או אישה!".
"כן, אבל אתה יודע שהם לא ייקחו אותי, בחורה בת עשרים וחמש, עם
השכלה ספרותית, לעבודה שכזאת".
"תגידי להם שהיית טכנאית מטוסים, תראי להם את מערכת הסטריאו
שהרכבת, שיראו שיש להם עסק עם בחורה מוכשרת ובעלת כושר טכני.
לכי על זה, מה יש לך להפסיד?". אבי שלח אלי קריצה שובבה, ואז
הוסיף, תוך שהוא מלטף בחום את כתפי: "כשאדם רוצה משהו בכל
מאודו, הוא מוצא דרכים כדי להשיגו". מעודדת מתמיכתו של אבי,
התקשרתי למחרת למשרד קלב מד. "תשאירי פרטים, ויתקשרו אליך".
ענה לי קול משועמם של בחורה.

למחרת נסעתי למשרד בתל אביב, מצוידת במכתבי המלצה ממרכז המשק,
וממרכז מטע האבוקדו, איתו עבדתי שתי עונות  בקטיף ובגזום,
וביצעתי את כל עבודות השדה, כולל הפעלת קטפת, נהיגת טרקטור,
והעמסת וגרירת מיכלים.

הפקידה הצעירה, זו בעלת הקול המשועמם, הייתה נאה ומסויגת. היא
הביטה בי במבט אטום, רשמה את פרטי, לקחה את מכתבי ההמלצה,
ואמרה  שאקבל תשובה בדואר תוך מספר ימים.

יצאתי ועמדתי בחוץ, בשמש אוקטובר החמה. ואז אזרתי כח ונכנסתי
שוב:
"מי מחליט לגבי העבודה הזאת?" פניתי אליה ישירות.
"איזו עבודה? אה.. כן. המנהל, כמובן", אמרה, וחזרה לעיון
בציפורניה.
"איך אוכל לדבר איתו?"
"על מה?"
"על העבודה באכזיב, בחורף!". ידעתי שהיא תגיד לי שאי אפשר
לפגוש אותו, אבל היא אמרה "הוא יהיה פה בשעה שלוש, אם את רוצה
להמתין."
היו עוד שעתיים. ידעתי שאפסיד את האוטובוס האחרון מנהריה
לקבוץ.

המנהל, גבר שמנמן כבן שלושים, אמר לי בפליאה, בין שיחת טלפון
אחת לשניה, "אבל צריך גבר לעבודה הזאת!"
"למה?" שאלתי, פוערת מולו את עיני הכחולות בתמיהה תמימה
ובנעימות.
"מדובר בעבודה פיזית, תיקונים, סחיבות, טרקטור."
"אני מסוגלת לכל אלה. בתור בתו של עורך דין, אני יודעת שאין
להעדיף בעבודה גבר על אישה, אם לשניהם יש את הכישורים
המתאימים."  לא האמנתי שאמרתי את זה. איך המצאתי את ה"עורך
דין"?
הוא עיין במכתבי ההמלצה, העיף בי מבט, ואמר בזהירות "טוב,
אשקול את פנייתך. יש לי עוד פונים. תקבלי תשובה בדואר".

התשובה, אותה קיבלתי כעבור שבוע, הייתה שלילית, כמובן.
השתלבתי בבית הספר האזורי, כמורה חלקית לספרות וכסייעת.

כשלושה שבועות לאחר מכן, באמצע נובמבר, הגיעה אלי הודעה מן
המזכירות: "ביקשו שתקשרי בהקדם אל משרד קלב מד בתל אביב. הם
מעונינים שתיקחי את העבודה, אם את עדיין מעונינת."

"את המפתחות ואת ההנחיות תקבלי ממוחמד שגר שם" אמרה לי המזכירה
המאנפפת בטלפון.

עוד באותו הערב הסדרתי את עניניי, כולל פגישה עם הרכזת
המאוכזבת של מגמת הספרות. למחרת הגעתי רכובה על אופניי, כשעל
גבי תרמיל, ובו מעט בגדים וחפצים, לשער הראשי של קלב מד
באכזיב.

איש לא היה בשער, שהקרין לעברי בדידות וניכור. איש לא נענה
לשריקותיי ולצעקותיי. לבסוף נכנסתי דרך הפרצה החבויה, המוכרת
לי היטב. שוטטתי כשעתים בכפר, מודדת אותו ברגלי, מגלה את
שביליו, בודקת את מצב גינותיו המוזנחות, ואת חורשת האקליפטוס
המגובבת גרוטאות שבגבו.
תהיתי איפה ומתי אפגוש את מוחמד.

כששוטטתי בין בתי האבן של הכפר הערבי המשוחזר, שמעתי מעבר לאחת
מדלתות העץ הכחולות, נגינה צורמנית של טרנזיסטור. מעבר לדלת
עלה ריח מעורר תיאבון של דג צלוי על אש. דפקתי על הדלת מספר
פעמים, ומשלא נעניתי, צעקתי בקול ,הלו! מישהו פה?". מששוב לא
הייתה תשובה, סובבתי  את ידית הדלת  ודחפתי. פתחתי לכדי הצצה,
והבטתי פנימה.  בגבו אלי כרע גבר בעל תלתלי שיבה מקורזלים,
לבוש מכנסיים צבאיות וחולצה בצבע צהבהב, שהייתה פעם לבנה,
שכפתורי חפתיה פרומים. הוא עסק בצליית דג על גבי רשת שהונחה
בין שתי אבנים בגומחת אח בקיר, שבתוכה הבהב רמץ אש.

קראתי "הללו!" הגבר לא הסתובב. הבנתי שהוא חרש או מוגבל. פתחתי
את הדלת לרווחה, ואכן, האור שהתפשט בחדר, ורוח הפרצים, גרמו לו
להסב את ראשו בתנועה סקרנית, אך לא בהולה. הוא קם לקראתי איטי
וגמיש. צנום, גבוה, בעל עור פנים שזוף ומקומט, ועיניים שחורות,
עם גיץ חיוך. גילו לא היה ברור, יכל להיות ארבעים או ששים.
הוא הושיט את ידו ולחץ את ידי. ואז בתנועה רחבה הזמינני להיכנס
ואמר :" אהלן. בואי שבי". טפח על מיטת היחיד המכוסה ברישול
בשמיכה צבאית. "מי את?" "איך נכנסת?" העברית בפיו הייתה טובה,
בייחוד בהתחשב בזה שהיה חרש או מפגר. ראיתי שהביט בשפתי
כשדיברתי. "האם אתה מוחמד?"
"כן, איך את יודעת?"
"אני נורית, האחראית החדשה על האחזקה. באתי לקבל ממך את
המפתחות, ואת ההסבר".

שלוש פעמים הצטרכתי להסביר לו. ואז אמר "אה, אז את במקום אברם?
לא סיפרו לי ששולחים אישה במקומו." הוא סקר אותי, גיחך תוך
הנדת ראש, והוסיף "בואי, נאכל ואז נסייר. אני יראה לך את
המקום".
הוא הושיט יד, ולקח צלחת פלסטיק כתומה מתוך ארון עץ קטן שמעל
כיור המתכת, שעמד בפינת החדר. שם חצי דג צלוי בצלחת, והוסיף
מעט זיתים מצנצנת שעמדה על השולחן הקטן. הגיש לי עם חצי פיתה,
ואמר בחיוך "תאכלי!".
הייתי רעבה, ואכלתי. היה טעים. הודיתי לו.
"יש לך תיאבון של אישה צעירה" נוצץ אלי את עיניו.
אחר אסף את הכלים במהירות, והניחם בכיור.
הוא כופף את ראשו בכדי לא לנוגע במשקוף כשיצאנו מן החדר.

פסע בכפכפי פלסטיק ישנים, בפסיעות רחבות ואיטיות. ירדנו
במדרגות שבסמטה שעוברת בין החדרים. על המדרגות התרשרשו הרבה
עלי תאנה כמושים, ומעליהם התנודדו במסורבלות מספר ענפי תאנה
בהירים וכמעט עירומים, שמעט פגות סתיו ירוקות היו דבוקות בהם.

ראשית לקח אותי לחדרי, שנמצא במפלס נמוך יותר משלו, והיה אף
הוא בעל דלת כחולה, ונפתח אל רחבה שאליה נפתחו עוד שלוש דלתות
כחולות ונעולות.  הוא פתח לרווחה את דלת החדר. עמד בו ריח
מעופש, לא מאוורר. ריהוטו היה מינימלי. לאחר מכן הוביל אותי
אחרי עקביו האיטיים והקפיציים, אל עבר המוסך שאותו סקרתי
בסקרנות. הוא היה מסודר ונקי, ונחו בו דמומים ומחכים לי
בצייתנות - טרקטור ג'ון דיר ישן, עגלת פלטפורמה קטנה, וכן ארון
מתכת, ובו כלי עבודה רבים. לאורך הקיר היו סדורים ג'ריקנים עם
סולר.
אחר הובילני, תוך כדי פיזום מנגינה מזרחית לא ברורה, כשעל פניו
צל חיוך, אל מחסן כלי הגנון המצויד, ולחורשת האקליפטוסים
שמאחוריו, שם הצביע לפני על אתרי השפיכה השונים של הגזם
והפסולת, וכן הראה לי את מחסני המיטות והמכבסה.
לאחר מכן מסר בידי את צרור המפתחות הגדול, ואמר "אם תרצי אני
פה לעזור לך", ואז הלך ממשיך לפזם לעצמו.

נשארתי לבדי ליד בריכת השחיה הריקה, מביטה בעלים שמתגלגלים על
רצפתה. שאפתי את ריח הים. הבחנתי ברחישת הגלים, שכביכול לחששו,
מביטים בי, בחדשה, מן הצד, חורשים עלי מזימות, בעיניים
מלוכסנות. התרגשות של ציפייה אחזה בי. "אתם תראו מי פה ינצח!"
קראתי לעבר הגלים, והלכתי לחדרי.



פרק ב'

למחרת התחלתי לעבוד בחריצות. הרכבתי סדר יום, ורשימות של
עבודות שעלי לבצע, מתוך אמונה, שאם אהיה יעילה, אמצא גם זמן
לכתיבה.

התעוררתי כל בוקר בשעה שש וחצי, שתיתי קפה ששפתתי על הכירה
החשמלית בחדרי, ויצאתי לסבוב, למדוד את נזקי סערות הלילה, שהיו
בעקר ענפים שבורים, אותם הייתי אוספת על גבי עגלת הפלטפורמה,
וכן מנעולי בונגלו שהיו נפרצים על ידי נוודים. לעתים הייתי
מוצאת צעירים בלויי בגדים, רובצים כעוברים על הדרגשים הערומים
שבבקתות הקש. הייתי מעירה אותם בצעקה , ומסלקת אותם המומים
ומפולבלי עיניים.
בשעה עשר נהגתי להגיע לחדרי רעבה, ולהכין לעצמי במהירות ארוחת
בוקר, שכללה ביצה מטוגנת, סלט מעגבנייה, מלפפון ובצל קצוצים,
ושתי פרוסות לחם מרוחות בגבינה לבנה.
לאחר מכן עסקתי בגינון, בצביעה ובתיקונים שונים. בשעה שלוש
וחצי הייתי מסיימת, שוטפת את עצמי בזריזות מתחת לברז המים
הקרים בחדר, מחליפה לבגדים נקיים ונוחים, ונשכבת על מיטתי
למנוחה בת שעה.

בשעה חמש הייתי קמה ושותה קפה. ואז הייתי מכינה לעצמי ארוחה של
אורז, דג או עוף, וירקות. משעה שש ועד שנעצמו עייני, נהגתי
לשבת בחדרי ליד שלחן העץ , לאור מנורת שלחן קטנה, נאבקת בנייר
ובעט, ובעקר בעייפות, מנסה לדלות מעצמי סיפורים, אך שומעת את
רחישת הגלים המרושעת, וחשה בדידות.

מחשבות של פחד היו עולות בי. חשבתי על מחבלים שיעלו מן הים
וישחטו אותי, או שהמבנה הישן והמשופץ יקרוס מעצמת הסערות.
לפעמים הרשיתי לעצמי להיסחף ולהיכנע לפחדים, והייתי יוצאת
לשוטט בין החדרים, ותמיד מגיעה בסוף לחדרו של מוחמד, רואה את
האור שמציץ מתחת לחדרו, מצמידה את אזני לדלת, שומעת את נגינת
הטרנזיסטור הצורמת, מרגישה איך חום ורווחה מתפשטים בחזי,
ונרגעת. ואז חוזרת לחדרי.

כך עברו חודשיים של שגרה.

בתחילת ינואר התחילה העבודה להיות קשה יותר, בגלל מזג האוויר
הסוער. בוקר אחד, בעודי גוררת ענפי אקליפטוס שנשברו ברוח העזה
שנשבה בלילה הקודם, ומנסה, במאמץ, להעמיסם על העגלה, ניגש אלי
מוחמד, בהילוכו האיטי, לבוש במדי צבא ישנים, וראשו עטוף כפיה
לבנה. הוא עמד מולי, ושייף את סנטרו באצבעותיו הארוכות
והשחומות, תוך שהוא מביט בי במבטו המחויך.  מתנשמת, וכעוסה מעט
מן העבודה הקשה, עצרתי, הבטתי בעיניו בעוז, ושאלתי "מה!".
"למה את עובדת כל כך קשה גיברת נורית? מי בכלל רואה? זה לא
בריא לך. את צריכה לגדל ילדים, ולא לסחוב ככה ענפים כבדים.
בואי אני יעזור לך!"
על אף הבוז שגישה זו, כלפי נשים, עוררה בי, שמחתי על העזרה.
החל מאותו בוקר עזר לי בעבודה, כך שהצלחתי לסיים מהר יותר את
מטלות היום. בצהרים הייתי מצטרפת אליו, לפעמים, לארוחת הדגים
שלו.
מוחמד היה איטי, הפוך ממני, שהכל אני עושה מהר.  הוא היה עומד,
ומחייך, ושואל "מה קרה גיברת נורית? למה הכל מהר מהר מהר?"

כעת שהתפנו לי יותר שעות אור, הייתי מוצאת זמן להביט על הים,
שנראה כרקוע פלדה מתעוותת, או כלבה רותחת, בצבעי כתום, אש, ודם
של השקיעה. הים היה נוהם, נאבק, מסתער על החוף. כל גל אוגר
כוחות ממרחק, מתחת למים המחוספסים, ואז עולה באחת, ופולט עדרים
חופזים , אצים דוהרים של חולדות לבנות, צמריות, חדות אף, שהיו
גולשות, חותרות מהר, בשקיקה, על פני המים, מתחרות ביניהן מי
תגיע מהר יותר אל החוף, ושם תתפוגג לאמרה קטנה, כשתיגע בחול.

שעות רבות ישבתי, וצפיתי בגלים. מנסה לחשב את עוצמתם השונה בכל
פעם. כל גל מתאמץ בכל כוחותיו. בזכות זאת גועש הים וקוצף. אבל
רק מעטים, נבחרים, מצליחים לאגור מספיק עוצמה כדי להתקדם
פנימה, חזק, אל היבשה, לעבור את גבעת החול של החוף, ולהתחבר
לרגע של הלל וניצחון אל שלולית המים השקטים שמעבר לה. רק גל
אחד מתוך שבעה, ולפעמים מתוך ארבע עשרה או עשרים ואחד, הצליח
להגיע אל התהילה הרגעית החולפת הזו.

שותף לי בישיבותיי הארוכות והבוהות היה חרדון גדול, שישב על
הקיר בצדי הימני, מתחמם בשמש. בימים הראשונים  היה נחרד ובורח
בתזזית פעלתנית של נענועי זנב, כאשר הייתי מתקרבת. בהדרגה הוא
התרגל לנוכחותי, ואף היה מקדם אותי בניעות השתחוות של ברכה.
הייתי קדה לו חזרה.

מעמדתי זו הייתי צופה לפעמים במוחמד עומד על הסלעים במי הים
הקרים, בתחתוניו בלבד, שחום וצנום, זורק את הרשת בתנועה ארוכה,
פעם ועוד פעם, עד שמצליח להעלות דג או שניים, ואז גורר עצמו
בהליכתו האיטית, תחתוניו מתדלדלים על מבושיו וישבנו הצנום.

לפעמים הצטרף אלי מוחמד לישיבתי הבוהה. היה מביא קפה שחור, ואז
גם ספר לי על עברו. כילד בן שש התייתם מהוריו במלחמת העצמאות.
כשבאו "היהוד" לכפר מצאו אותו חרש, רזה ומפוחד, ניזון מפירות
שנותרו בבוסתנים. הוא גדל במוסד חינוכי עם הרבה ילדים של עולים
יתומים, ומכאן העברית הטובה שבפיו. בגיל שמונה עשרה חזר אל
הכפר, ומאז הוא כאן. הוא התחתן עם אשה מדיר אל אסאד, אבל היא
חזרה אל הכפר כעבור כמה שנים, עם שני ילדים קטנים. לא יכלה
לסבול את הבדידות.

פעם ישבנו, ביום שמש חורפי וחמים מחוץ לחדרו ואכלנו את ארוחת
הצהרים. היה יום שישי. הוא היה רחוץ, ולבוש בחולצה לבנה נקיה
ובמכנסיים שחורים, לכבוד השבתון המוסלמי. הייתה בינינו תחושה
נעימה של ידידות, ללא מתח.
"נו, גיברת נורית" פתח, כשהוא מביט בי בחיוך, "מתי תהיי אישה?
את חיה פה כמו גבר, אבל את אישה טובה!" ללא ניסיון להסתיר, הוא
העביר את  מבטו לאורך גופי, ואני, מופתעת משינוי יחסו כלפי,
הסמקתי. "אוי, מוחמד, אתה כזה זורבה!" אמרתי לו, מסלקת את שדי
הבדידות המתעתעים, שהחלו לקנן בי. "אם לא תמצאי אף אחד", המשיך
כשהוא משפיל את מבטו, "אני אתחתן איתך. אני אהיה טוב לך, כמו
שהייתי עם אשתי. שני ילדים הבאתי לה, והיא אהבה אותי. הייתה
פראית". אמר, וחשק את שיניו, לזכרון שהציף אותו.
"תודה מוחמד", אמרתי בחיוך, מתעלמת מן החום שהתפשט ברחמי,
"אחשוב על זה."

בדיוק אז האפיל האויר.  רעם וברק התנפצו בבת אחת מערימות הצמר
האפורות, שהתקדמו לעברנו במהירות מן הים. הרוח, שהחלה לנשב
פתאום, הצליפה בענפי התאנה הערומים, הלבנים. החרדון, שעמד
מתחמם בשמש, על הקיר, הזדעזע, ורץ לסדק שלו. אספנו במהירות את
הכיסאות, כשבגדינו מתחבטים ומתהדקים לגופינו, ונכנסנו לחדר
בדיוק כשהתחילו טיפות הגשם הגדולות.

מצאנו עצמנו זה מול זו בפתח, צמודים לרגע. חשתי את ירכו החזקה
השרירית על ירכי, ולפני שתפסתי, כבר היו זרועותיו סביב כתפי
ופיו רך, חזק, חם ונושם על פי. עצמתי את עיני, נסחפת אל מעשה
האהבה בלהיטות רבה, שניצתה בי כלהבה, על גבי המיטה הצרה.

עוד חודש וחצי עבודה נותרו לי באכזיב.

מוחמד נסע לבקר את משפחתו בכפר למשך חודש הרמאדן. הייתי לבד
בכפר. פעמיים שלוש בשבוע הפגתי את בדידותי, ונסעתי בשעות אחרי
הצהריים  לבקר  את הורי בקבוץ, ואז גם דאגתי לכביסה ולהצטיידות
במזון.

בלילות היו הפחדים, שנוספו להם הגעגועים למוחמד. הייתי מתקשה
להרדם, שומעת צעדים וקולות ברוח, מרגיעה את עצמי על ידי דמותו
של מוחמד החובקת אותי, מלטפת,  עד התמזגות שלמה של גופנו עם
קצב הגלים. בבוקר הייתי מתעוררת ליום שטוף, נקי, למפץ הגלים
התמידי, ולחברי החרדון.

כשהתחילו ענפי האיזדרכת והתאנה ללבלב בניצנים משיים בהירים
ורכים, נגמר חוזה העבודה שלי. מספר ימים קודם לכן חזר מוחמד.
על אף שהבטחתי...לעצמי שלא אתפתה לו  יותר, הרי שבכל יום פעם
ופעמיים, כשהיה מזמינני אליו בחיוכו הרך, ובמבטו השחור הבורק,
נעניתי ונסחפתי, מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה.

בפרידתנו לחצתי את ידו, ונשקתי במהירות על לחיו. הוא אמר לי
בחיוכו החם: "גיברת נורית אל תשכחי את ההבטחה שלי".

שמונה חודשים לאחר מכן נולד בני היחיד שקראתי לו זיו. לאיש לא
סיפרתי מי הוא אביו.

כעת אני בת ארבעים וחמש. לא נישאתי מעולם. כתבתי ספרים
שפורסמו, וכן מסות וכתבות עתונאיות רבות. חייתי שנים רבות
בחו"ל, שם היה לי קל יותר לפרנס את בני, בעבודתי כמרצה
באוניברסיטה יוקרתית. כיום אני גרה בירושלים, בני חייל ומשרת
בלבנון.

לפני חודש, ליגוני, ניפטר אבי. חזרתי לזמן מה לקבוץ, לשהות עם
אימי בתקופת השבעה. בשבת האחרונה לשהייתי, שהייתה שבת שמשית של
חודש ינואר, הלכתי לאכזיב.
חדרתי דרך אותה פרצה ישנה שעדיין קיימת בגדר. שוטטתי על החוף
שלא השתנה, ולבסוף הגעתי לדלת חדרו. שמעתי את רחש הטרנזיסטור.
פתחתי את הדלת ועמדתי בפתח כשהסתובב אלי. "גיברת נורית? בואי,
חיכיתי לך" הושיט את ידו אלי.
לקחתי אותה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/4/99 5:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ליפז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה