[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"תגידי את לא החברה של הרקדן??" בצהרי יום מישהו תפס אותי
ברחוב, אני מביטה בו בתמיהה, לא רגילה שמישהו פונה אליי עם
שאלות כאלה שאין מסביבנו פליקרים ועשן כבד.
"אממ, כן" אמרתי והבחור עדיין לא עזב אותי
"תמסרי לו ד"ש" הוא חייך, פריוולגיה להיות חברה של הרקדן, כל
מי שמכיר אותו נחשב למי ומי.
בערב אני יושבת בבהית קפה עם חברות, ידיד שלי מימי הלימודים
ניגש אליי, מחייך, שואל אותי "מה שלומך?" אני עונה שבסדר, הוא
מגיש לי יד ללחוץ לו, מתיישב לידי. "שמעתי שאת החברה של הרקדן"
ואני חצי מגמגמת, "כן, אממ, אני חברה של הרקדן" ושוב שולחים
אותי למסור ד"ש.
אני זוכרת איך אני וחברות שלי עמדנו יפה בתור שהסלקטור הצביע
על אחת מאיתנו וכולנו גלשנו פנימה. רצנו מהר במדרגות כולנו
מאושרות מעצמינו שעברו את הסלקטור נכנסות פנימה, כרגיל אנחנו
ראשונות בכל מקום, האורות המהבהבים, הפליקרים מהעצבנים שגורמים
לכולם להראות כמו רובוטים, והעשן המסריח מהמכונת עשן. אני
מביטה מסביבי, המקום נראה כמו לקוח מאיזה סרט, שוב מועדון
שהייתי בו מקודם לא נראה ככה, במועדון הזה הזמן עצר מלכת
איפשהו בשנות השמונים. חברה שלי הכירה את הדיי.ג'י אז כולנו
עלינו לתא שלו לומר שלום, הוא עשה לנו היכרות עם איש האפקטים
הברמן והאנשים הראשונים שהיו ברחבה.
"אתם רואות את הבחור פה בבמה?" הוא מצביע לנו על הבמה המרכזית,
ואיש אפקטים מכוון אליו פרוז'קטור, הוא מניף את ידו לשלום. "זה
הרקדן שלנו" ואני צוחקת לעצמי ואומרת "הוא לא נראה כמו רקדן"
הדיי.ג'י הואיל בטובו לציין באוזני עובדה "כן, הוא לא רקדן
הבית, אבל כולם מכירים אותו פה בתור הרקדן, אין רקדן אחר" הוא
מביט בי בזעם על זה שלא ידעתי את העובדות אלה מקודם. אני יוצאת
מהתא והולכת לכיוון הבר מזמינה בירה, את הכסף אני שולפת מהחזיה
כשעיניו של ברמן נתקעות כשאני מגישה לו את הכסף, אני רואה את
המבט התמוהה שלו ואומרת "אני שונאת לבוא לרקוד עם תיק" לוגמת
את הבירה מביטה באחת החברות באמצע הרחבה רוקדת עם עצמה, כשחברה
שניה שלי נמצאת בתוך התא עם הדיי.ג'י ממשיכה לנהל איתו שיחה,
אני עדיין יושבת בצד, אני צריכה ללמוד את המקום, אנשים נוספים
נכנסים כבר למועדון, רוקדים, ואני עדיין סופגת אוירה, מתיישבת
על איזו כורסא כשמישהו מתקרב אליי ומתיישב לידי, אני צינית
כרגיל אומרת לו "יש פה עוד מלא מקום, אתה לא חייב לשבת פה" הוא
מחייך ועונה לי "אני הבן דוד של הרקדן" אני צוחקת לעצמי, אז מה
אם הוא הבן דוד של הרקדן, את מי זה מעניין. "נעים מאוד אני הבת
דודה של בת דודה שלי" הבחור מבין שאני לא בראש של המקום, לא
רוכשת יראת כבוד שהוא ראוי לה, והולך לרחבה לתפוס את חברה שלי
ולרקוד איתה. אני עדיין מביטה בכולם, רואה את כל הבחורות
ניגשות לרקדן לתת לו נשיקה, מתמרחות עליו, וחברה שלי יוצאת
מהתא של הדיי.ג'י מחויכת. "נו מה כבר עשית?" אני שואלת והיא
עונה "את לא רוצה לדעת" ומשאירה אותי לבדי עם רבע כוס הבירה
שעוד נותרה והולכת לרקוד.
איך נתתי להן לגרור אותי למקום הזה? אני שואלת את עצמי, עשו
מהמקום הזה כמו איזה חבורה סגורה שמי שבחוץ לא יכול להבין מה
קורה. אני רואה את חברה שלי עולה לבמה ורוקדת עם הרקדן, ואני
צוחקת לעצמי, רקדן דייץג'י כל העולם הזה, פשוט לא מתאים לאופי
שלי, יצא ישירות משנות השבעים כשהסרט "שיגעון המוזיקה" יצא
לאקרנים.
אבל אני כבר רוקעת ברגלייים, מתה לרקוד, אז אני קמה לבסוף
ומצטרפת לרחבה, כשהמוזיקה משתנה וכולם מסתדרים בשורה לרקוד,
אני לא מבינה מה הולך סביבי ונעמדת בצד, רואה את חברות שלי
רוקדות שורות, ואני מאז כיתה ו' לא רקדתי ריקודי עם, מה הם
עושים שם לעזאזל?.
מאחורי ניגש בחור "בואי אני אלמד אותך" אין כזה דבר שמישהו
פשוט יעמוד בצד כשכולם רוקדים בשורות, אני מוכנה לכל דבר ניגשת
ללמוד כשחברה שלי ניגשת אליי ואומרת לי באוזן "את יודעת מי
מלמד אותך?" ואני עונה שלא. "זה החבר הכי טוב של הרקדן" מה יש
לכולם מהרקדן הזה, עשו לי כבר כאב ראש.
זה היה ערב נחמד, לקראת הבוקר כולם נעלמו וחברות שלי עדיין
מסרבות לעזוב, המוזיקה עדיין דופקת בראש, אחרי חמש בירות כבר
גם אני רוצה לישון, אבל אף אחד לא מקשיב לי, אז אני רוקדת
"תגידו לי שאתן מוכנות ללכת" ויתרתי, אני רוקדת ברחבה כשאני
רואה את הרקדן יורד מהבמה שלו לכיווני. האור קצת יורד, המוזיקה
מתחילה להיות יותר שקטה, עכשיו אני מבינה למה חברות שלי רצו
להשאר חברה שלי רצה אליי מהר ואומר "הסלואים, הסלואים!!" ואני
לא מבינה איך חזרתי חזרה לכיתה ב'. מנסה לעזוב את הרחבה
כשהרקדן קורא לי "היי את" אני מסתובבת ואיתי מסתובבות עוד שלוש
בחורות, הוא מתקרב אליי, כשאני רואה את האכזבה בעיניהן של
שלושת הבחורות האחרות. אני אומרת לו "לא קוראים לי את יש לי
שם" הוא מחייך "בסדר שם בואי לרקוד" גם אני כנראה לא עומדת
בקסמיו של הרקדן וניגשת לרקוד איתו. סלואים, אלוהים, שמישהו
יעיר אותי מהפדיחה.
זו היתה הפעם הראשונה שלי שם, עוד שיצאנו מהמועדון חברה שלי
אומרת לי "הרקדן רוצה לקחת אותך הביתה" ואני מחייכת ואומרת
"תעשי לי טובה בואי ניסע מפה כבר" כל הלילה לא נרדמתי, התהפכתי
במיטה ונזכרתי שחברות שלי אמרו לי "תזהרי מתמכרים למקום הזה,
יש לו קסם מוזר" ווכה גם אני התמכרתי, נעשתי עלובה כמו כולם,
מחכה בקוצר רוח לשבוע הבא ששוב נוכל להגיע לשם.
עבר שבוע ושוב אנחנו שם, שוב אני בפוזה שלי, לעומת כל
המתמרחות, רואה את הרקדן מסמן לי עם היד לבוא לרקוד איתו על
הבמה, אין סיכוי שאני הולכת לרקוד מול כולם ככה, הוא שוב יורד
מהבמה והלב שלי יורד לתחתונים, משום מה אני לא מסוגלת להגיד לו
לא. "בואי איתי" הוא מתחנן ואני אומרת שאני לא רוצה "נו בואי
על תהיי כבדה" הוא מושך אותי ביד לבמה וככה אני מוצאת את עצמי
מתחת לפרוז'קטור המרכזי.
רוקדת עם הרקדן, והוא לא נותן לי לנוח, הפעם אני רוצה להעלם
לפני ה"סלואים" וחברות שלי שוב לא מסכימות, התחנונים שלי לא
עוזרים כשהרקדן לוחש לי באוזן "את ממהרת לאנשהו"
"לא" אני עונה. שיט, הסלואים שוב מגיעים, ואני עדיין מנסה לרדת
מהבמה, "אני עייפה" אני אומרת לו כשהוא עושה לי פרצוף עצוב,
"רוצה לראות איך את מתעוררת??" חיוך ממזרי עלה על שפתיו. "לא"
אני עונה כשהוא מושך אותי אליו ומנשק אותי, מרוב הפתעה/ בירות/
חוסר רצון המשכתי לנשק אותו כשבזוית העין אני יכולה לראות את
חברות שלי עומדות בפליאה. נרגשתי שכולם השתתקו, אפילו המוזיקה
הפסיקה לפתע, הוא מניח לי ושואל "התעוררת?" ואני צוחקת ואמרת
"לא יודעת, צריכים לנסות שוב" השירים ברקע משתנים לסלאו כשהוא
מצמיד אותי אליו וממשיך לנשק אותי.
ככה הפכתי להיות "חברה של הרקדן" לפעמים לא ידעתי מאיפה האנשים
ניגשים אליי, מי הם בכלל, הייתי שייכת לחברה אחרת, בשבילם
הייתי כמו עילוי, להכיר את החברה של הרקדן, וואו, אותי זה
הצחיק, זה אפילו הציק, במכולת היו תופסים אותי עם שאלות "איפה
למדנו לרקוד" "איפה הכרנו" כשהייתי מגיעה לשם כל שבוע הייתי
שומעת את האנשים לוחשים סביבי "תראה זאת החברה של הרקדן",
שיגעו לי את השכל, אפשר לחשוב איזה סלבריטית.
החיים עם הרקדן לא היו כאלה טובים, כי לרקדן היה רק ריקודים
בראש, היינו עוצרים את האוטו באמצע הדרך ותחילים לרקוד ברחוב,
בהתחחלה זה היה כייף, אבל אחר כך כבר לא. הריבים התחילו,
הקינאה התחילה, הכל השתנה, החיים סבבו סביב הריקודים והמועדון.
ערב אחד הלכתי לשרותים במועדון, כשכרגיל נתקלתי כל הדרך באנשים
שרצו לדבר איתי. כשאני חוזרת לרחבה תופס אותי החבר הכי טוב של
הרקדן "בואי לרקוד" באתי לרקוד "אני חייב לדבר איתך, בואי נצא
מכאן"
ככה התחיל הבלאגן, כשאני לבסוף חוזרת למועדון נרקדן תופס אותי
שואל אותי מה עשיתי, ואני עונה שכלום, הוא כמובן לא מאמין לי,
חושב שאולי בינו ובין החבר הכי טוב שלו יש משהו. וככה התחיל
הבלאגן, מריבות מפה עד להודעה חדשה. עד הערב ההוא במועדון,
כשעייני קלטו אותו מנשק מישהי אחרת, ואני לא נשארת חייבת לאף
אחד, עליתי לבמה נתתי לו סטירה והלכתי מהמקום.
הבלאגן חוגג, החיים סובבים סביב משהו כל כך שטותי, וככה זה
שהתמכרתי למקום.
עוד הרבה אחר כך כל מי שראה אותי ברחוב היה יודע שאני "חברה של
הרקדן" לבסוף החלטתי להפסיק ללכת לשם, כבר לא הייתי חברה של
הרקדן. לא רציתי שום קשר לעולם הקטן הזה.
איבדתי זהות במקום להיות מישהי הייתי "החברה של הרקדן" "זו
שהיתה חברה של הרקדן", כבר נמאס לי מהכל.
הטלפון בביתי מצלצל, עברו כבר חודשים מאז הייתי באותו מועדון,
מאז ראיתי את הרקדן. עד הקו הבן דוד של הרקדן "את חייבת לבוא
משהו נורא קרה" כבר כרתי את כל השטויות האלה, הם רק רצו לראות
אותי שוב "אני לא באה לשום מקום, תעזבו אותי כבר" והבן דוד
מתחנן "את חייבת לבוא, הוא בבית חולים" אני אוספת את הדברים
שלי וטסה לבית החולים, בן הדוד תופס אותי במדרגות ומודיע לי לא
להבהל לא לבכות, אני נכנסת לחדר שבו שוכב הרקדן, כולו חבוש,
בכף רל ועד ראש, אני מתיישבת, שם ליד ההורים שלו, מנסה להחזיק
ביד שלו, הרקדן שלי, כבר לא ירקוד, מחובר למכונות הנשמה, כל
מיני חוטים יוצאים מהחבישות בכל הגוף שלו, אני מנסה לעצור את
הדמעות, כשאני לבסוף רצה מהחדר ונשארת במסדרון של בית החולים
כדי לבכות. הבן דוד יוצא אחרי "תסביר לי מה קרה?" הוא מתחיל
להסביר, על איך מישהו שם מילכד את האוטו שלו וכשהוא התניע את
המכונית הכל התפוצץ. "אבל למה?" אני שואלת "מי עשה את זה?" אז
התחלתי להבין מדוע כולם התייחסו אליי ביראת כבוד, למה כולם
פחדו ממנו, הוא היה מעורב באיזה כנופיה, ואיך אני לא ידעתי את
כל זה אני לא יודעת, אולי אהבה היא עיוורת, אולי העיינים שלי
סומאו מהעשן שאפף את המועדון.
"רקדן" זה היה השם שלו בכנופיה, המועדון הזה היה המועדון שלהם,
לאט לאט מכל הסיפור של הבן דוד, קלטתי את כל הפרטים האלה, שמי
שבא מבחוץ לא יודע.
"הרקדן" מת בלילה למחרת, ואני חושבת איך לפעמים לא ראיתי
רמזים, שיחות טלפון שהוא קיבל וענה בתשובות של כן ולא. אני לא
ראיתי את כל זה.
כמובן שהמשטרה ביקרה בביתי כמה ימים אחר כך, לשאול אותי שאלות,
לראות אם אני יודעת משהו בנושא, אבל הוא לא עירב אותי בזה, הוא
חי חיים כפולים, הוא לא היה רק הרקדן במועדון, הוא היה רקדן גם
בחיים.
"הרקדן" לא רוקד עוד. עכשיו אני נוסעת באוטו לכיוון בית
העלמין, שנתיים עברו מאז, המוזיקה ברדיו משתנה והנה השיר
שהתנשקו בו לראשונה "לתת, את הנשמה ואת הלב, לתת, לתת כשאתה
אוהב... לגלות סודות בסתר, להתיר את סבך הקשר"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פריק!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/1/02 15:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טיפטיפונת קטקטים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה