היום אין על מה לכתוב, הכל נראה ישן, הכל נראה דרוס.
היום לא מתנפצים לא חלונות, לא חלומות, כולם כבר רסיסים של
עולמות.
היום כבר לא נותר, נושא שלא טוהר - המוות, החיים, היופי,
הבדידות.
היום אני לבד - עיני רואות שחור - לכתוב על השחור אני כבר לא
יכול.
אני יושב שותק, בוהה לי בתקרה ולפני ילדה.
ילדה שמחה, מלאת חיים ואושר,
ילדה שמחה, רואה חיים ורודים -
חייה בקרשים והיא בעננים,
וכל חלומותיי, רק בה הם מתרכזים.

היום איני רוצה, אתמול אני רציתי,
מחר אולי ארצה - לחיות בין האדם.
אדם הוא לאדם זאב - זאב הוא לזאב אדם,
אך לא ראיתי עוד אדם נפגע כך מזאב,
כמו שהוא נפגע מן האדם.

ההגיגים פזורים, זורמים על המקלדת,
ידי אינן רוצות - לעצור מילה,
השיר הזה נגמר, ולי אין מה לומר,
אני כבר מיותר, כי זה היום שלי -
לפקוח העיניים, לראות עולם אכזר ולעצמן לבכות, בחלומות.

כל פעם מסיים, ואז נזכר שוב בך,
נזכר גם בשמחה, וגם בכל העצב,
חושב אולי עדיף, אם לא ארגיש דבר,
ואז שוב מתחרט - אני נזכרתי בך.

חורז למקוטעין, נזכר במשוררים,
מקצב אינו יציב, ולא תמיד קיים.
משווה לאחרים - רואה שאין שום ערך,
הולך לישון רעב, זה עונש לעצמי:
איני כותב היטב.