באותו יום דנה ביקשה ממני לכתוב עבורה את העבודה בהיסטוריה
לבגרות, שאם לא הייתה כותבת אותה, היו מכשילים אותה וסביר
להניח שאף מעיפים אותה מבית הספר. דנה הייתה אף אחת, בקושי
הכרתי אותה, וכל מה שידעתי עליה הוא שמה והמוניטין שלה בכיתה.
אבל לא נתתי לכל אלה לחדור את רכותי ושלוותי, והסכמתי לכתוב את
העבודה שלה, אלא שבתשלום כמובן. עבור עבודה של 10 עמודים
ביקשתי 300 שקלים, היא הסכימה בלא כל היסוס, אמרה שמוכנה לעזור
לי עם החומרים, צילום המקורות, מציאתם וכדומה - כל אימת שאני
אכתוב, פשוט אינה יכולה לכתוב עבודות, משתעממת מכך ולא מסוגלת
לקשור שני משפטים הגיוניים. כתבתי עבודה מצוינת בת 26 עמודים,
היא קיבלה עליה 100 מוצדק, ואני חשבתי לעצמי שמרגיז למדי
כשאנשים נוטלים את עבודתך-יצירתך ומציגים אותה כאילו היא שלהם.
השם "דנה גוטליב" מתנוסס על העבודה שלי הציק לי במקום כלשהו,
כאילו יצאתי פראייר מכל העניין, אבל התעלמתי מכך.

הייתה עבודה נוספת, בתנ"ך, מספר שבועות בתוך שנת הלימודים. אף
אחד לא ידע מה לעשות אתה, הנושאים היו מסובכים מדי והמורה לא
הבהיר שום דבר די הצורך, ולכן כולם פנו אליי וביקשו עזרה. לא
יכולתי, מן הסתם, לעזור יותר מדי, שהרי בכך פשוט אכתוב את
העבודות שלהם וזהו, אבל בכל זאת סייעתי, בדקתי המון טיוטות,
תיקנתי שגיאות ניסוח, והשקעתי שעות ארוכות בעבודותיהם של
אחרים, עד שנשאר לי מעט זמן לכתוב את העבודה שלי. קיבלתי 80,
אמנם ציון סביר מאוד, אבל המורה בהחלט ציין לרעה את ההידרדרות
מהמבחנים הקודמים, ואפילו ביקש לדבר אתי על כך. כמעט כולם
קיבלו ציונים יותר גבוהים, ואני עזרתי להם בכך. שוב הרגשתי כעס
בלבי, אולם הדחקתי אותו, וחשבתי לעצמי שבעבור העזרה שלי יושיטו
לי האנשים שעזרתי להם סיוע בשעת דוחק וצרה. אמנם מחשבה
הגיונית, שיגמלו טובה תחת טובה.

כמה ימים מאוחר יותר נתן ניגש אליי וביקש לספר לי על פרידתו
מחברתו במשך השנה האחרונה. לא הכרתי את נתן כמעט כלל, ולכן לא
הבנתי מדוע מגולל בפניי את סיפורו, אבל הוא ביקש אוזן קשבת
והענקתי אותה. שמעתי את כל דבריו בעניין רב, יעצתי עצות
מחכימות, ואפילו הסכמתי לעזור לו ולנסות להשיב את הזוגיות
הכושלת שלהם. לא הייתי שבע-רצון מהחלטתי, שהרי רציתי לעצמי את
חברתו לשעבר של נתן, אבל לאחר שפנה אליי, הפך אותי לאיש סודו,
לא יכולתי לבגוד באמונו ולהשתמש בכך להשיג לעצמי את חברתו. הם
בהחלט לא התאימו זה לזה, אולם מי אני שאשפוט ואכריע בסוגיות
כאלה?

כך היה גם כשאיתן העתיק ממני במתכונת בספרות והמורה חשבה שאני
העתקתי ממנו (מחשבה חסרת כל הגיון בעליל, איתן היה תלמיד גרוע
ביותר ואילו אני מן המוצלחים בכיתה, ולראיה עזרתי לכולם לכתוב
את עבודותיהם). כך היה כאשר הצעתי לאמירה לצאת אתי והיא
הסכימה, אבל רפי אמר לי שזה יפריע לו מאוד, כי הוא מאז ומעולם
רצה לצאת אתה והיא מסרבת לו במשך שנה ארוכה. כך היה כשהתנדבתי
למחוק את הגרפיטי מכל קירות בית הספר למרות שלא ידעתי אפילו מי
ריסס קירות אלה במקור. תמיד ויתרתי והרגשתי לא נוח עם הויתור,
אולם בה בעת קוננה בלבי התקווה שביום מן הימים יכירו האנשים
באיכות זו שלי ויחזירו לי מידה כנגד מידה.

באותו יום יצאתי מכתלי בית הספר וצעדתי הביתה לאטי, מפזם שיר
משעשע, עייף מאוד משיעור התעמלות מתיש. קשישה שצעדה לידי עם
סלים כבדים מהסופרמרקט ביקשה שאעזור לה, אבל הייתי עייף מכדי
לעזור לה, העמדתי פנים שאני לא שומע והמשכתי ללכת. היא סיננה
לעצמה כמה קללות במשהו שנשמע כמו רוסית, הסתובבתי וצעקתי עליה
קצת שאני לא חייב לה שום דבר, והמשכתי הביתה. הרי לא ביקשה
שאכתוב בשבילה עבודה או משהו כזה. היא לא צריכה אותי שאסחב את
הסלים שלה הביתה.

מספר שבועות בתוך שנת הלימודים נפרדתי מהחברה הקודמת שלי,
מאיה. זו לא הייתה פרידה נחמדה, היא פשוט נמאסה עליי לחלוטין,
תמיד אמרה דברים דביליים לחלוטין, אפילו הסקס אתה כבר לא היה
מה שהיה פעם, ועם מאיה - זה בהחלט שפל נדיר. לא יכולתי לסבול
אותה עוד, ולכן שלחתי לה הודעת SMS שבה אני מסיים את הקשר
בינינו. היא ביקשה לדבר, אבל לא רציתי. בשתי מלים חתכתי את כל
זה: fuck you. היא הבינה את המסר היטב אבל לא הפנימה אותו כל
כך. המורה לתנ"ך תמיד אמר שיש הבדל בין להבין לבין להפנים.

ביום המתכונת בספרות הצלחתי, לאחר שבועות ארוכים של אינטריגות
וניסיונות מכוונים לסכסך, להפריד בין טלי לחבר שלה מבית הספר
המקיף. זה אמנם היה קשה, אבל טלי בהחלט הייתה שווה את המאמץ.
כמו מיטב המועמדים לנשיאות ארה"ב, מצאתי די לכלוך עליו בקרב
חבריי מהיסודי כדי שאוכל לשכנע אותה שלבן הוא שחור. בעולם זה
צריכים להתקיים ממה שיש, אי אפשר לבקש שכל מעשה יהיה מוסרי
וטהור, אין אובייקטיביות בעניינים האלה. כל אחד חושב שמה שהוא
עושה זה מוסרי ומה שאחרים עושים ופוגע בו - זה לא מוסרי. מי
אני שאשפוט את זה באמת?

כך היה גם כשנתי פנה אליי ורצה שאעזור לו בלימודים, אבל לא היה
לי זמן בשבילו, ואז הוא התחיל לספר על החברה שלו ועל בעיות
הזוגיות שלו. המלצתי לו ללכת לעזאזל, הוא אימץ את הפתרון. כך
היה כשכתבתי את השם שלי על עבודה שהקבוצה שלנו בגיאוגרפיה
עשתה, ולא כתבתי את השמות של האחרים. הם לא עשו מספיק לדעתי.

כך היה תמיד, וגם אחרת היה. הכל בעת ובעונה אחת. אני מקווה
שאנשים יכירו באיכות זו ויחזירו מידה כנגד מידה.