בסוף הגיעו רק שלושה אנשים. שלושה אנשים וכלב, ליתר דיוק.
ככה זה היה בסוף.
אם היא הייתה פה , באופן ממשי , כמו שאנחנו מאמינים שאנשים
באמת נמצאים פה, היא בטח הייתה מאוד עצובה לדעת , שככה חלף לו
גם הסוף.

פעם היא אמרה לי  שבהלוויות כולם צבועים.
מגיעים בלבוש מהודר , נאספים מסביב לחתיכת אבן ומביטים באדמה
המזערית שהוקצתה לנקבר.
מביטים בו , בפנים עצובות וקרות , ולפעמים אפילו מזילים דמעה
.
נזכרים בכאב במי שהיה ... וכמה חבל ... ואילו... ולמה...
ומתנחמים בזה שבוודאי למעלה יהיה  טוב יותר . ( שזה כנראה באמת
נכון. חכמה גדולה ).
כולם מרגישים מאוד קרובים  ואוהבים. מלאי חיים ונטולי שנאה
וטינה שנראות כל כך קטנות מול  המוות שניצב ממולם בשטח הקטן
שמוקצב למת - מטרים בודדים שהארץ מסוגלת להקריב עבור מי שמת
פה.
גם ככה כבר לחיים בקושי נשאר מקום. וגם איפה שכן נשאר לא כל כך
כדאי.

שלושתם והכלב מביטים באבן הזולה שרכשה לה בטרם עת . ככה זה
, גם בסוף אין שוויון.
שתי נשים ,גבר וכלב. השכנה מלמעלה , השכנה מהצד, ומוכר הקיוסק
השכונתי.
את הכלב בכלל לא הכירה . הוא כנראה סתם שוטט שם . חיפש מקום
שקט  ומלא צמחייה , והגיע לבית הקברות. אולי הוא הבחין במיעוט
האנשים שמסביב לאבן שלה , והחליט להפגין נוכחות.

שלושתם עמדו ובכו ובכו. סביר להניח שבכו על הגורל  שלהם  ולא
על שלה. שלושתם-  זקנים , בודדים , עניים ועלובים , ידעו שגם
הסוף שלהם יהיה ככה .

אני הכרתי אותה בימים אחרים. ימים בהם הייתה אהובה ומוכרת
לכל.
בזמן שעוד גרה בבית הגדול והיקר .
היה לה עסק קטן ומשגשג , בלילה תמיד ישן גבר לצידה, ומדי שבת
ארגנה מסיבה מלאת משקאות , אוכל , מוזיקה ואנשים שכנתה
"חברים".

אותם מסיבות שגם אליהם  הגיעו בלבוש מהודר, הנשים מקושטות
באבנים יקרות .
וגם שם כולם הרגישו קרובים , אוהבים וחיים.
גם שם היו צבועים ומזויפים.

מאז, חלפו שנים רבות. מאות מסיבות  עברו , הכסף פחת , האנשים
התחלפו , התחלפו שוב , התמעטו מעט , ובסוף נעלמו .
מאז, הבית הפך לקטן ועלוב, העסק התמוטט  המיטה התקררה והבדידות
התגברה.
שנים , משברים , אסונות ובסוף, לבסוף : הגיע הסוף.

בעצם , רציתי ללחוש לה, לא השתנה דבר.
האנשים מעולם לא היו שם. הצביעות דווקא כן. הקבר קר , כמו
המיטה , אבל גם החום שהיה בה פעם , היה פושר ושקרי.  
ומי שהיה סביבה  היה ויהיה בודד ועלוב , בדיוק כמו שהיא , כמו
שאני , פה , מאות מטרים אחריה , שוכבת בחושך , בקור , שומעת את
הבכי החלש של מי שהגיעו לסוף שלי :  ארבעה פרצופים מיוסרים
ומפוחדים .

ההלוויות הסתיימו.
האנשים התפזרו להמשיך במה שנותר מהחיים המתים שלהם. לחיות יום
יום  ולצפות לסוף.

הכלב המשיך בשיטוטיו . מרחרח , נובח לאדמה , משתין מעל לאבן
שעליה כתוב שמי . והולך .

גם הוא הלך.

חבל.